לאן את רצה - הבלוג של שרית כהן חכם

תעשו כבוד למלכה - האתלטיקה הקלה במיטבה

רגע לפני שמתחילה אליפות ישראל ה 75 באתלטיקה קלה, אני נזכרת בספורטאית שהייתי, במיכאל המאמן ובאין ספור שעות המתנה להסעה שתיקח אותי למסלול האתלטיקה הקלה בכפר בלום. רגע של נוסטלגיה. תעשו כבוד למלכה.

שרית כהן חכם

09/07/2011


ועם כל הכבוד למלכת אנגלייה, כאן אני מתכוונת למלכת הספורט.  אותה מלכה שהכתירה אלופים ואלופות לרב כמו קרל לואיס האגדי, פלורנס גריפית ג'ויינר שזכתה לכינוי "פלו ג'ו" הרץ סעיד אוויטה, אל ג'ויינר, לינפורד כריסטי, קווין יאנג ועוד רבים אחרים...

לרב האנשים שיקראו את הפוסט הזה, שם הקיבוץ "כפר בלום" מעלה מיידית תמונה של קייקים ורפטינג במי הנחל הקרים.  בשבילי "כפר בלום" זו חתיכת נוסטלגיה. זה געגוע לתקופה נטולת סלולרי ואינטרנט שהכל התרכז והתנהל סביב שעות אימונים ולו"ז תחרויות. זה זיכרון מטורף של חלום.  מסלול ריצה, בור קפיצה, חדר כושר, מיכאל המאמן ויותר מכל את מזרן הקפיצה לגובה.

שנים של אימונים, מאות קפיצות מעל הרף, קילומטרים רבים של ריצה ומזרן גבינה אחד הגיעו לסיומם ביום בו התגייסתי לצה"ל.

גמר 1500 מ' נשים.

נשים. גמר 1500 מ'. את השיא מחזיקה עדנה לנקרי מאז 1993.

אליפות  ישראל ה 75 באתלטיקה קלה שהתקיימה השבוע עוררה בי את הצורך ללכת שוב לאיצטידיון הלאומי בהדר יוסף רק שהפעם הייתי בצד של הטריבונות + שלושת ילדיי.  שייראו מה זה אתלטיקה קלה. תחרות ספורט במלא הדרה.

הגענו להדר יוסף, הלב שלי מתחיל לפעום.  אני רואה את האיצטדיון הזה כמעט מידיי יום, אבל כשהוא לובש חיים זה כבר סיפור אחר.   "שמנו כאן עשרה טון פנסים" מהדהד בי הקול מהפרסומת של פעם.  מסלול רקורטן משובח.  כמה פעמים עליתי על המסלול הזה.  "חיים תדליק את האורות בבקשה" והוא הדליק.

נכנסנו פנימה והתחלנו לטפס במדרגות.  הילדים טיפסו למעלה, "מכאן רואים הכי טוב, אמא" הם אמרו ואני אחריהם בהתרגשות של ילדה.  "אתם יודעים, כשאמא הייתה תלמידה בבית ספר התאמנתי בקפיצה לגובה, הנה כמו אלו שקופצים שם על המזרן העבה וגם אני הגעתי לכאן והשתתפתי בהמון תחרויות"  המבטים מופנים אליי בהערצה.  "אז אוליי תוכלי להתחרות שוב בשנה הבאה" אמרה האמצעית.  באמת אוליי.....

האמצעית: אמא אוליי תנסי בשנה הבאה

"אמא את זוכרת, בשנה הבאה את יכולה להתחרות כאן. תתחילי להתאמן".

גמר 100 מ' משוכות, גברים

גברים. גמר 100 מ' משוכות.

אוליי?

השאלה הזו מחזירה אותי יותר מ 25 שנים אחורה.

מיכאל

מיכאל הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחיי באותן שנים של גיל ההתבגרות.  הוא היה המאמן שלי ועל פיו יישק דבר.

"רוצי" - רצתי.

"קיפצי" - קפצתי.

"נוחי" נחתי.

על מיכאל אפשר לומר: "מורה טוב, מורה לחיים".  היום אני יודעת מה למדתי ממנו על אמונה, התמדה, רוח ספורטיבית, שמחת ניצחון, אכזבה, גאווה...

גם אם בתוכו ידע שלא אגיע לאולימפיאדה, הוא תמיד נתן לי את ההרגשה שהשמיים הם הגבול ולא הגובה של הרף.  הרגשתי ספורטאית במלא מובן המילה. אתלטית. קופצת לגובה.

מיכאל לוי. שיא אישי שנשבר בס"מ אחד.

יוחאי לוי. ס"מ אחד נוסף לשיא האישי.

מגובה הטריבונה אני צופה בתחרויות בגעגוע לספורטאית שהייתי או לספורטאית שיכלתי להיות. יוחאי לוי שובר את שיאו האישי במשולשת בס"מ אחד ואני כל כך יודעת מה הוא מרגיש בפנים.  איזו תחושה עצומה יכול להעניק ס"מ בודד אחד.

בדרך הבייתה, שנייה לפני שנרדמה החבורה,הספיקה לחזור על דבריה האמצעית:

"אמא את זוכרת, בשנה הבאה את יכולה להתחרות כאן. תתחילי להתאמן".

מיכאל, אתה שומע??