החדר של יעל - הבלוג של יעל ויסוצקי-מרפאה בעיסוק לילדים

החינוך הוא הדרך. המיצ"ב הוא המטרה ?

"החינוך הוא הדרך. האדם הוא המטרה" . האמרה היפה הזו מיוחסת לא.ד. גורדון, שנפטר ב- 1922. מאז 1922 עברו שנים רבות, העולם אינו אותו עולם: כולנו מהירים יותר, יודעים יותר, חכמים יותר, הכל בהישג היד וכמעט מיד. האמנם ? מערכת החינוך התפתחה ושודרגה מאד מאז 1922: הכיתות חכמות, הלוחות חכמים, אפילו המחברות חכמות. האמנם ? מבחני […]

יעל ויסוצקי-מרפאה בעיסוק לילדים

12/11/2012


"החינוך הוא הדרך. האדם הוא המטרה" . האמרה היפה הזו מיוחסת לא.ד. גורדון, שנפטר ב- 1922.

מאז 1922 עברו שנים רבות, העולם אינו אותו עולם: כולנו מהירים יותר, יודעים יותר, חכמים יותר, הכל בהישג היד וכמעט מיד.

האמנם ?

מערכת החינוך התפתחה ושודרגה מאד מאז 1922: הכיתות חכמות, הלוחות חכמים, אפילו המחברות חכמות.

האמנם ?

מבחני המיצ"ב, אליהם מתכוננים התלמידים כל השנה הפכו, לצערי, למטרה בפני עצמה ולעתים קרובות מדי נשכחת גם הדרך.

נשכח גם האדם הקטן, בן 7 או 11, האוחז ברעדה בעיפרון וכולו מתוח ונפחד.

מבחן המיצ"ב.

כולנו ראינו את המספרים שניסו במערכת החינוך להסתיר. המספרים שמספרים לנו המון (100 עמודים לכל בית ספר !) ושום דבר בעת ובעונה אחת, כי בסופו של יום לא נדע לעולם מה עבר בראשם של יובל, יונתן או דניאלה.

לעולם לא נדע מה הם באמת רצו לומר, לכתוב, לחשוב, מה הם רצו שנדע ונרגיש, מה הם באמת למדו. כלומר, נדע את כל זה רק אם זה התאים להוראות המיצ"ב.

את גלעד אני מכירה מאז שהוא תלמיד כתה א' וכיום הוא תלמיד בכתה ב'. יש לו מורה מקסימה ומיוחדת שאוהבת אותו מאד, גם הוא אוהב אותה. מאד.

כמו תלמידים רבים, בבית הספר שלו כבר התחילו להתאמן ולהתכונן לקראת המיצ"ב.

גלעד קיבל משימה בכתב: לכתוב סיפור על פי שתי תמונות שלפניו. גלעד ישב מול התמונות והדף הריק. התמונות סיפרו לו סיפור די עצוב ומייאש על ילד שחבריו צוחקים לו בשל הישגיו בלימודים. כך הראו התמונות.

גלעד מאד רצה סוף טוב עבור הילד הזה שבתמונה. אולי גלעד רצה סוף טוב עבור עצמו.

לאחר שכתב את מה שרואים בתמונות, הוסיף גלעד את מה שלא רואים בתמונות: את מה שקרה אחר כך, אחר הצהריים, כשהילדים שבתמונות נפגשו.

היה לו לגלעד כל כך חשוב לכתוב, שידעו שהסוף בעצם היה טוב.

גלעד ישב מול הדף, חשב, התלבט, בחר את המילים בקפידה, תיקן ומחק ושוב כתב, התרגש עם הדמויות ורקם סיפור של ממש, מתוך נפשו וכאביו.

היה לו חשוב לגלעד שיגמר בטוב. הוא ממש רצה סוף טוב.

אבל הסיפור לא נגמר כל כך טוב.

המורה קראה ואמרה: "זה לא טוב. תמחוק את כל החלק הזה. זאת לא ההוראה ולא רואים את זה בתמונות".

העלבון טיפס לגלעד בגרון. הוא כל כך התאמץ, גם בשבילה, וכתב סיפור כל כך יפה עם סוף ממש טוב.

גלעד אמר שלא יכתוב עוד סיפורים לעולם.

אני יודעת שהמורה של גלעד היא מורה מצוינת ואישה טובה. אני יודעת שהיא עובדת קשה, בוקר וערב ושהשכר שלה מביש. אני יודעת שהיא עושה ככל יכולתה כדי לעמוד בציפיות של המערכת בה היא עובדת. אני יודעת שהיא מאד מאד רוצה שגלעד יצליח במיצ"ב, שכל הכתה שלה תצליח.

אני יודעת שגם היא היתה רוצה אחרת.

גלעד אולי באמת יצליח וביה"ס שלו אולי יקבל ציונים גבוהים וכולם יהיו גאים ומאושרים כשיתפרסמו בשנה הבאה.

אבל משהו כאן הלך לאיבוד.

בדרך למיצ"ב נמחקה חדוות היצירה, ההתרגשות שבסיפור, החשיבה המקורית והביטוי העצמי.

אולי המטרה של המיצ"ב היא טובה וראויה- לבדוק, לבקר ובעיקר לשפר.

אבל, בדרך, בשם החינוך, מפספסים את המטרה.

ולקינוח, אלברט איינשטיין המופלא, שתמיד נשאר רלוונטי, לא משנה כמה זמן חולף:

"זה ממש פלא ששיטות ההוראה המודרניות עדיין לא החניקו לחלוטין את חדוות החקירה. זוהי טעות חמורה להניח שניתן לקדם את ההנאה מהתבוננות ובדיקה באמצעים של כפייה וחובה."