מוכנה לפרוש כנפיים - הבלוג של יערה די סגני

גרושה, על הנייר

אבא, אימא ושני ילדים. זאת המשפחה שלנו, אבל בתעודת הזהות ועל כל טופס רשמי, אני גרושה ועד שמשהו לא ישתנה, אהיה כך תמיד. בזוגיות בחיים, גרושה על הנייר

יערה די סגני

11/04/2015


בגיל 20, מיד אחרי השחרור מהצבא, פגשתי את ישי, שהיה בן 21. התאהבנו, יצאנו, עברנו לגור יחד ואז החלטנו להתחתן, אני בת רבע ל-24 והוא בן 25 כמעט. נסענו לארה"ב, עברנו לאנגליה ואז הדברים החלו להשתבש. בסופו של דבר זה נגמר בגט ולא סתם גט, גט על ידי שליח. הוא, ששהה בארה"ב, ביקר ברבנות בניו יורק ומסר את הגט לידי זר שנסע לאנגליה, אני הגעתי לרבנות בלונדון ואחרי שהרבנים שאלו אותי בערך 800 פעם מה שם אבי ותחקרו אותי על יהדותו (כן, הוא יהודי, למה זה בכלל משנה?), הזר המוחלט הניח בידי את הגט ואני, ברגע אחד, שיניתי סטטוס לגרושה. כבר אז ידעתי שזו ההחלטה הנכונה, מה שהיה, נגמר, דרכנו נפרדו בכל מובן אפשרי ובכל זאת, זו לא היתה החלטה קלה. כבת להורים גרושים, חששתי מהסטיגמה, חששתי שיגידו שבגלל שהורי גרושים אני לא יודעת להחזיק זוגיות, חששתי שזה אומר משהו עלי, למרות שידעתי שהנפשות הפועלות שונות ושהנסיבות שונות עוד יותר. גרושה, אז היום היתה מילה שלא מתגלגלת טוב על הלשון, מילה שמציירת מציאות עגומה, כושלת.

בגיל 27, על רחבת הריקודים במועדון סלסה, פגשתי את פול, שהיה בן 35. כמה חודשים אחרי שהכרנו, תפסה אותי בעלת הבית שלי ואמרה שלא נעים לה שאני משלמת לה שכר דירה על דירה בה אני מבקרת פעם בשבועיים כדי לאסוף דואר, ואז הבנתי שיש פה משהו רציני. אחר כך עברתי רשמית לגור איתו והגיע גם השלב שבו דיברנו על ילדים משותפים. על נישואים אף פעם לא דיברנו, לפחות לא כאופציה רלוונטית לנו. לא הרגשנו צורך בכך, לא אז ולא היום.

לפני שמונה שנים באנו לארץ ופתחנו בהליך לקבלת אשרת בן זוג ומאז, מדי שנה, אנו שבים למשרד הפנים, מצוידים במסמכים המוכיחים שהננו זוג ומחדשים אשרה. על הדרך גם נרשמנו בביטוח הלאומי כידועים בציבור. אנחנו עדיין לא נשואים וגם לא נהיה, זה בסדר, כך טוב לנו.

על טפסים ועל סטטוסים

לצד אשרת בן הזוג והרישום כידועים בציבור, בתעודת הזהות שלי אני עדיין מופיעה כגרושה. גם על כל טופס רשמי שאני ממלאת, הסטטוס היחיד שאני יכולה לסמן הוא גרושה. רווקה אני לא (פול לעומת זאת, הוא רווק, רווק שחי בזוגיות כבר 15 שנה, אבא לשני ילדים, אבל רווק), נשואה בוודאי שלא, וגם לא אלמנה והסטטוס היחיד שמייצג נאמנה את המציאות בה אנו חיים פשוט לא קיים שם.

2015-04-11_18-11-34

אפילו בטופס הכרה כידועים בציבור אין סטטוס מתאים

כאשר חיינו באנגליה היתה בטפסים האופציה "cohabiting", תיאור מדויק לבני זוג החיים יחד, ללא נישואים או גם ללא הסכם פורמלי כלשהו. אז נכון, בארץ שיעור הזוגות החיים ללא נישואים נמוך יחסית (רק 5% נכון לנתונים מ-2013, בהשוואה ל-16% באנגליה למשל), אבל עדיין, זוגות כמונו קיימים ולא אופתע אם שיעורינו באוכלוסייה (החילונית לפחות) הולך וגדל. בסביבה הקרובה שלי למשל, ידוע לי על לפחות ארבעה זוגות כאלה. השאלה היא, האם לא מגיע לנו שיכירו בקיומנו? למה בעצם על הנייר, אני מוגדרת בסטטוס שממש לא משקף את מציאות חיי ובטח דופק כמה סטטיסטיקות על הדרך? מה המשמעות של סטטוס אם הוא לא משקף את המציאות? ואם באנגליה הבירוקרטיה נאלצה ליישר קו עם המציאות מתי זה יקרה גם בישראל?

ועד שהבירוקרטיה תיישר קו עם המציאות, נמשיך להיות רווק, גרושה ושני ילדים שהם בעצם משפחה אחת, לגמרי אמיתית (רק לא על הנייר)

משפחה

משפחה, לא על הנייר (צילום: נאוה רייץ)

 

לקריאה נוספת

מסע של שמונה שנים והתחלה אחת גדולה

בשביל מה בעצם להתחתן?