mitnachlot - הבלוג של מתנחלות ברשת

כוח המשיכה

חתונת הכסף, קוראים לזה. 25 שנות נישואין הן תחנת ביניים מרשימה ואחלה סיבה לחגוג, ואולי זו הזדמנות גם לסכם את כברת הדרך שעברנו, ואת כל מה שלא ידענו לפני, ואנחנו יודעים עכשיו, על מה זה נישואין בעצם

מתנחלות ברשת

15/07/2019


מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון

כבר בשנה שעברה, ביום הנישואין ה-24, התחלתי בעצם לחגוג בסתר לבי 25 שנות נישואין. חצי יובל, אשכרה. לחגוג ולרעוד, לשמוח ולהסתגל. מצד אחד ציון דרך כל כך מרגש, ומצד שני - מה לי ולמספר הזה. והשאלה הזו מוכרת לי יותר מדי, כי היא צצה ועולה שוב ושוב בלפחות עשר השנים האחרונות, בכל פעם מתבייתת על הקשר אחר. ההסתגלות למציאות המספרית הזו לא תמיד פשוטה לי, כך היה מאז גיל 30 בערך. "חתונת הכסף" קוראים לזה, נדמה לי, אבל חתונת הכסף זה לממש מבוגרים, לא?

אז כנראה שאני לא רחוקה מההגדרה הזו, כל כמה שאנסה להתכחש לה. למרות שהמראה מזכירה לי, והילדים מזכירים לי ("ילדים" אני ממשיכה לקרוא לחבר'ה הגברתניים שלי), ובאמת שאני מנסה לסגור את הפער בין המציאות להכחשה האינסטינקטיבית. "כל גיל שמגיעים אליו הוא הגיל הכי נפלא", אני מכריזה – בעיקר לאוזניי - ובאמת כמעט לגמרי מאמינה בזה, בשכל, אבל הבטן והלב עוד קצת בדיליי.

אבל מלבד זירת ההתמודדות עם השנים החולפות וההתבגרות המואצת, 25 שנות נישואין זה אחלה סיבה לחגוג. ב"ה שזכינו. זו תחנת ביניים מרשימה כזו, לעצור ולהודות על כל הטוב. על כל מה שהספקנו, על כל מה שבנינו ויצרנו, על המשפחה הנפלאה, אחד אחד וכולם יחד, על כל מה שלמדנו זה מזו ועל עצמנו. ואולי זו הזדמנות גם לסכם את כברת הדרך שעברנו, ואת כל מה שלא ידענו לפני, ואנחנו יודעים עכשיו, על מה זה נישואין בעצם, בשביל מי שהשאלה הזו והתשובה לה עוד לא כל כך ברורים לו.

והאמת שאין פלא שלא. אנחנו גדלים בתרבות מבלבלת ומתעתעת, שבה סיפורי האהבה של הסרטים והספרים מציירים איזה פנטזיה פלסטית נוצצת ולא אמיתית. וכזה אנחנו רוצים, כמו בסרטים, כשאנחנו צעירים ותמימים, ונוכח הרצון הזה, ראיתי הרבה זוגות מתרסקים.

אז מה זה בעצם נישואין? אני מתלבטת אם זה יותר מסע משותף במעלה הר תלול, מסע של מאמץ ומתיקות, של בירור וחיבור, של יצירה ועבודה קשה והתקדמות, של למידה והבנה והעצמה. או שאולי זה יותר מסע אחד לקראת השני, חציית גשר על פני מים סוערים, מתיחת קו בין שני עולמות שונים, סלילת דרך חוצת פערים. ונדמה לי שגם וגם. כמו בהרבה נושאים בחיים, קצת מזה וקצת מזה לסירוגין.

3807d44d-bcc0-48dd-913b-e3ef8056e21a

אני זוכרת סדנת הורות שהשתתפתי בה (מעולה אגב, רחל ארבוס – מכירים?), שבה הוקדשו כמה מפגשים לנושא הזוגיות. בקול בלתי מהסס בעליל אמרה רחל שאין נישואין שאין אחריהם משבר. כי רק אחרי החתונה באמת מתחילים להתגלות הפערים בינינו. ומחוויה של "אנחנו הכי מתאימים בעולם" פתאום מתברר שהמציאות לא כזו מושלמת. ואין זוג שאין גם ימים שבהם הוא שואל את עצמו, מה אני עושה עם הבן אדם הזה.

ועבודת הנישואין, המשיכה רחל, היא עבודת הפערים. הפיכת נקודת המוצא של "אהבה שתלויה בדבר" אט אט אל "אהבה שאינה תלויה בדבר".

אני זוכרת שהסתכלתי סביבי אל פני הנשים שישבו בחדר. והיה נדמה לי שעל פני כולן פושטת אנחת רווחה. והקלה עצומה.

כי כל כמה שנהיה מתאימים בהמון היבטים, ונסכים ונהיה באותו ראש בעשרות סוגיות, ונאהב ויהיה לנו כיף אחד עם השני, יהיו גם נושאים שבהם הפערים בינינו יצוצו, והשונות תעלה ותתגלה עם התקדמות החיים יחד. איך אפשר שלא, הרי גדלנו בבתים אחרים ושונים, עם הרגלים ודפוסים וקודים התנהגותיים ממש לא זהים, ובכלל, הרי נשים מנוגה וגברים ממאדים.

כל מפגש עם פער כזה הוא כמו צומת דרכים. שמאלה זה להמשיך להאמין בפנטזיה הנוצצת, ולחשוב שפשוט טעינו בבחירה, ואי שם מחכה מי שמתאים לי יותר, שמולו לא יצוצו פערים ולא תהיה לי התמודדות כל כך קשה. וימינה זה להבין שזו המהות האמיתית של חיי הנישואין, ובכל מפגש עם פער טמונה מתנה ענקית של צמיחה, וקירבה, והעמקה; עוד צעד על הגשר, עוד צעד בדרך העולה. וזה לא קל, וזה לא פעם מחייב השקעה עצומה.

אני זוכרת שראיתי לפני כמה שנים ציטוט מקסים של ענת גוב זכרה לברכה, אינני זוכרת בדיוק את מילותיה, אבל חיפוש בגוגל העלה דברים ברוח דומה: "אם תקום כל בוקר ותשאל, 'איפה האושר שלי? מה איתי? מתי תורי? מגיע לי? לא מגיע לי? אני ואני ואני', אז רוב הסיכויים שתהיה מאוד אומלל. אבל אם תקום בבוקר ותשאל, 'איך אני יכול לעשות את האחר מאושר?' אז אולי יש לך סיכוי לבדל של אושר".

2338b366-216c-4463-9638-a917f011f730

וזה בעיניי אחד הסודות המופלאים של חיים משותפים, של זוגיות שיש בה שכינה, שיש בה עלייה, והתקרבות, והמון שמחה ומתיקות. ואולי זה הסוד של החיים בכלל. וזה הפוך כל כך מהטבע הבסיסי שלנו, שרואה כל כך בבירור ובקלות את מה שאני רוצה, וצריכה, ושואפת. והיכולת שלנו לבחור לפעול כאילו כנגד כוח המשיכה, כנגד הטבע, היא שיוצרת משיכה חדשה. ללמוד לצאת מה'אני' אל האחר, לרצות להבין את עולמו וכאביו, לדבר את לבך כדי לברר את לבו, לחצוב את מעמקי רגשותיך וחולשותיך ואמונותיך כדי לבנות את הנדבך שמחבר אל עולמו, לראות אותו ולרצות בטובתו והעצמתו. וזה לא חד סטרי חלילה, ולא רק מנשים אל גברים, זה נכון לגמרי לשני הצדדים. וזה מה שמפנה מקום בעצם לשלושת השותפים.

וזה אף פעם לא נגמר, גם לא אחרי 25 שנים, אף פעם לא מסמנים כאן וי. זה מאמץ יומיומי, אבל זה מאמץ משמח ונכון ובונה ומשתלם.

אז בהגיענו ל-25 שנות, חתונת הכסף, חצי יובל... מאחלת לנו שנמשיך לעלות ולגלות, להתקרב ולהתאהב.