שבוע בלי גברים

דניאל דותן החליטה שאם היא מסתדרת עם עצמה כל כך טוב, היא יכולה למסד את הקשר ולוותר על חברת גברים. אבל לפני כן, היא הייתה צריכה לעבור את השבוע הראשון

דניאל דותן

22/10/2012


האהבה בימנו הפכה להליך קורקטי, תכליתי ומפוקס. אנחנו נפגשים עם מישהו, עוברים על מגרעותיו אחת אחת בדרך האלימינציה, ומקווים שנצליח לחיות עם מה שישאר בתום הרשימה.

לא עפים כאן ניצוצות, ושום פיות של התרגשות לא מרקדות לרגלינו, אפילו הפרפרים נהיו מוערכים יתר על המידה. היום אם מתעופת לעברך שפירית של התרגשות, אתה מסודר. אז מתקיימת פגישה בת שעתיים בערך, בה הוא ואני נבחנים. מריצים שאלון סמנטי מקווים שהתשובות יענו על המצופה ובמידה וכיסינו את הרב, קיבלנו GO יצאנו לדרך ומכאן ועד לחיים המשותפים, כמו האהבה, זה עניין טכני בלבד.

.
אני מודה שגם נפלתי בפח הזה.

הכרתי מישהו שענה על רuב הציפיות. אינטלגנטי, נאה, חביב. התעלמתי מהבנאליות שלו, מהתלהבות היתר ולקחתי, כיוון שביחסים, כמו בכלכלה הכל עניין של הצע וביקוש והשוק הנוכחי מוריד אותנו לביקוש מינימלי, אז מצאתי לעצמי חבר כמו שמוצאים סלוגן לאייטם, יש לך פרסומת נהדרת למוצר שאינך מעונין בו. האהבה שלי, שהיתה אחוזה בעומקיי עומקיי במשך ארבע עשרה שנה התגלתה כגבר ילדותי, חסר אחריות שחי את הרגע ומתנהל על פי קפריזות, אז ויתרתי כיוון שהוא לא התאים לטבלת האלימינציה שלי, טאטאתי את שבריי מהרצפה, נזהרת שלא לדרוך על הרסיסים הקטנים, מחיתי דמעה בודדת והמשכתי הלאה, כיוון שאנחנו חיים בעידן סובלמטי, אנחנו מתעלים ולא נזרקים לרצפה.

אבל היי, אני לא רוצה את זה ככה! אז אולי לא חייבים? אולי עליי לוותר עד שאמצא את המכסה האמיתי שלי? מה רע לי בעצם, עם עצמי. אני טובה אליי ואני לא משחקת עם עצמי משחקים. אני בוגרת כלפיי אני מתנהלת נכון ואף עוטפת את עצמי רגשית. אני נהנית להביט בדמותי במראה, אני אוהבת את קימורי הגוף ואת שטיחות הבטן ואין לי שום בעיה עם בלונד בשילוב עיניים ירוקות. אני נהנית לראות עם עצמי טלוויזיה, לקרוא סיפורים. אני אוהבת את העבודה שלי את יחסיי עם האנשים. אני נהנית מהשנינות ומעריכה את הבקיאות המנטלית. אני לא מגחכת על עצמי בקוראי ספרי מדעים לפני השינה ואין לי בעיה לישון לבד אני אפילו נהנית מזה.

אז לקחתי לעצמי שבוע ללא גברים, לנסיון. חסמתי את כל המחזרים הפוטנציאלים בוואטסאפ, התנתקתי מהפייסבוק ומהטוויטר. לעבודה הגעתי בלבוש צנוע' מתעלמת לחלוטין מהערות פלרטטניות. התעלמתי בהפגנתיות מהצעות חברות לשידוכים. לא עניתי לטלפונים מידידים, הפכתי למעצמה נשית יחידנית ומתימרת.

היום הראשון עבר בשקט יחסי, קריאת ספר בנושא תאורית הקוונטים, אני ושרדינגר ספרנו חתולים עד שנרדמנו.

היום השני עבר בעצבנות קלה, השתדלתי להתעלם. תחושה לא מוכרת של גמילה תקפה אותי במפתיע.

ביום השלישי נתקפתי ברגישות יתר, מצאתי את עצמי חותכת סלט ובוכה לא מהבצל, מהעגבניה, הבנתי שאני בצרות.

ביום הרביעי יצאתי לרחוב רק בשביל להסתכל על גברים עוברים ושבים, אפילו הפועלים המיוזעים המשפצים את הבניין הפכו כעת אטרקטיבים

ביום החמישי נשברתי.

הסרתי את כל החסימות, התחברתי לפייסבוק באינפוזיה. וכאילו זה לא מספיק, פתחתי כרטיס בג'יי-דייט, באלפא ובלאב-מי. תוך חצי שעה סדרתי לעצמי דייט. נפגשנו באותו הערב והניצוצות עפו, מפגן זיקוקי דינור ממש. פתאום הכל נהיה מוערך יתר, ההשכלה האינטליגנציה, הסטטוס המשפחתי. הרגשתי כאילו חזרתי לחיים. השיחה הפכה קולחת לא עברו ביננו שום שאלונים ושום אלימינציה והיה הרבה מקום לבחינת הרגשות. מסתבר שהדרך הקלה להתאהב היא לפתח חוסר, לא צריך הרבה מעבר לכך.

כעת השאלה הנשאלת היא רק במי לבחור? או במה. האם ללכת על הרציונאל המפוכח הבטוח והברור? או שמא לבחור בצניחה חופשית אל הלא נודע המכיל רגש וסוחף אותך אל הדלות הנשימתית שבגבהים...

>>  לטורים הקודמים של דניאל דותן