די לחינוך - הבלוג של ענת שפירא-לביא

מה עושה הסוסה הקטנה כשהיא רוצה נשיקה?

על שיר מופלא של נורית זרחי, שמצליחה לשים את האצבע על הנימים הדקים ביותר של הרגש האנושי. במגע קסם אחד היא נוגעת בעצב ובבדידות העמוקים ביותר שקיימים ביחסי הורים-וילדים, בכמיהה הבלתי ממומשת לאהבה, בתשוקה לקבל נשיקה. ובאותו מטה קסם היא בוראת למעננו גם את הפתרון לכל אלה – היכולת להצמיח כנפיים ולעוף.

ענת שפירא-לביא

22/09/2011


הסוסה הקטנה שעפה / נורית זרחי

מה עושה הסוסה הקטנה,

כשהיא רוצה שיאהבו אותה?

על שתי רגליה היא מזדקפת,

פניה בין פני אמא ואבא דוחפת

ומתלטפת.

מה עושה הסוסה הקטנה,

כשהיא בודדה?

את ראשה מורידה

קרוב לפיה של אמה,

קרוב לעיניים,

קרוב לעשב ולמים.

מה עושה הסוסה הקטנה,

כשהיא רוצה נשיקה,

ואבא ואמא שלה עומדים על ראש ההר?

איך היא תגיע? מה היא, ג'ירפה?

והיא פורשת אליהם כנפיים

ועפה.

הסוסה הקטנה הכמהה לאהבה, אינה מחכה בצורה פסיבית לכך שהוריה ילטפו אותה. היא דוחפת את פניה "בין פני אמא ואבא" ומתלטפת בעצמה. היא אינה מצפה שאמה תפסיק לאכול מהדשא או לשתות מהמים כדי להקל על בדידותה. היא מורידה את ראשה "קרוב לפיה של אמה", קרוב לעיניה, כדי שתהיה מוכרחה להבחין במצוקתה ולתמוך בה. גם כשהיא רוצה נשיקה, ואבא ואמא נראים לגמרי בלתי מושגים – הם עומדים על ראש ההר, והיא הרי אינה ג'ירפה! ואיך תגיע עד אליהם? – היא אינה מוותרת. היא תקבל את מבוקשה ויהי מה, אפילו אם תצטרך להצמיח לעצמה כנפיים לשם כך.

הגאוניות האמיתית של זרחי מתגלה כאן בסיום השיר. האמירה במשפט הלפני-אחרון – "איך היא תגיע? מה היא, ג'ירפה?" – נותנת לנו תחושה של מצב אבוד. הרי סוסה היא רק סוסה, ואין לה אפשרות להאריך את צווארה עד כדי כך שתהיה דומה לג'ירפה ותגיע עם ראשה לקבל את הנשיקה בראש ההר! אלא שכאן אנחנו מגלים שהקערה נהפכה על פיה, שכן הפתרון ה"פשוט" יותר בעיני הסוסה, שאינה מסוגלת למתוח עד כלות את צווארה, הוא פתרון פנטסטי פי כמה – היא פורשת את כנפיה ועפה. כאילו הדבר מובן מאליו, שסוסות קטנות הן יצורים מכונפים.

אבל זה בדיוק מה שאני אוהבת בשיר הזה. הוא מצביע על האור שאפשר למצוא בכל חושך. הוא מבטא את התחושה ששום דבר אינו בלתי-אפשרי. ואני קוראת אותו, דרך אגב, לשני הכיוונים: גם כאשר הסוסה היא הילדה הבודדה שהוריה נראים לעתים כבלתי-מושגים עד כדי זרות, וגם כאשר הסוסה היא אמא עצובה שילדיה עומדים על ראש ההר ונראים לעתים כבלתי-נגישים ומרוחקים (בעיקר המתבגרים שביניהם, אם לומר את האמת).

בשני המקרים, הסוסה אינה מוותרת. יש לה אמונה בסיסית בעצמה, בכנפיה, וביכולתה לעוף; וגם – כפי הנראה – יש לה אמון בסיסי בשארי בשרה, העומדים הרחק ממנה. היא לא מפקפקת אף לרגע באהבתם אליה.

היא יודעת - אם רק אעיז לעוף עד לשם, בוודאי (יום אחד) אקבל נשיקה...