עיניים עצומות לרווחה - הבלוג של גור סופר

תעצרו את הסרט – גרושתי חוזרת

יש טרנד חדש בעיר, למי שלא יודע. אפשר לעצור את הסרט שאתה חי בו, ולחזור לגרושתך. שמעתי שכולם עושים את זה. פנטזיה על רומנטיקה ועל אומץ.

גור סופר

05/08/2011


זוג חברים טובים התגרשו לפני כשנתיים. רבה היתה המהומה, אש ותמרות עשן התפזרו בשכונה, וקולות המערכה נישאו בכל העיר. הם פירקו את החבילה, פרקו את הכעסים והתפרקו שניהם על הריצפה כמו מגדל קלפים. טוב, היא התפרקה פחות.

מאז הגרושים, הוא טען כמובן שהחיים דבש. מלא בסיפורי הרפתקאות על נשים שפגש, על אבהות חדשה, ועל שבתות בלי הילדים ועם יקיצה טבעית. הוא עושה כושר, הכרס נעלמה, אבל פניו עצובות. למרות סיפורי הגבורה, תמיד נראה היה שהוא מתהלך לו בעיר קצת שפוף, קצת כפוף, קצת מוזנח.

השבוע פגשתי אותו בקיטנה של הילדים. נראה טוב לשם שינוי, זקוף מתמיד, וחיוך קטן על פניו - חזרתי ליעל - אמר לי - והחיים דבש. כמובן שתגובתי הראשונה היתה - לא נכון... אבל מייד חזרתי לעצמי ואחלתי הצלחה, והוספתי שתמיד הערכתי אותה, ושהיא אחלה בן אדם...

באותו ערב, לא הצלחתי לחשוב על כלום למעט על תסריט יום הדין, שבו אני מקפל את זנבי, דופק שאגת אריה אדירה, חד פעמית ואחרונה, יורד על ארבע, וחוזר בשקט בשקט הביתה.  לא ממש הרשיתי לעצמי לחשוב על תסריט יום הדין עד היום, אבל כשחושבים על זה, יש לא מעט סיבות בעד.

במילא אני לא מוצא – הרי יכול היה להיות נחמד אם התסריט שכתבתי ערב גרושיי היה יוצא אל הפועל. שנתיים של הוללות, ואז התאהבות במושלמת שלי, מגורים משותפים, שבתות עם כל הילדים ושבתות של אינטימיות צרופה, רק שנינו לבד. איזה חיים תיכננתי. הכל טוב. רק שהתסריט נתקע בקטע של ההוללות, ואיבד כיוון. היום אני לבד. אבא חד הורי. בלי הוללות אבל עם שבתות של אינטמיות צרופה עם עצמי.

במילא מחפש כמוה – היינו 15 שנה יחד, נישואים יפים, הרבה חוויות, עניין והתפתחות. למרות שנגמר, למרות שלא הלך - מחפש אחת כמוה. דומה לי, מבינה אותי, חברה שלי. ניסיתי לצאת עם נשים המשלימות אותי, ולא הלך - משעמם. אז נראה כאילו גרושתי בהחלט נמצאת בתוך מעגל התכונות שמתאים לי.

היא מלאך משמיים – הרי בפרספקטיבה של כמה שנים מי זוכר את החסרונות, את הריבים, את סלע המחלוקת. אנו נוטים לזכור רק את הטוב, את הרומנטיקה, את הדבש. כל אותם קרבות רחוב, לפני הילדים, לפני ההורים, ובגינה הציבורית, היו כנראה סתם חלום רע.

היא כאן תמיד בכל מקרה – הילדים, לפחות חלקם, דומים לה בצורה מדהימה. ממש שכפול גנטי. אני מסתכל על הילדים ורואה אותה. אז גם אם אנסה לשים אותה רגע בצד, היא תוקפת מימין, מחבקת משמאל, ומצמידה נשיקה ישר למצח.

הילדים ממש בעד – הילדים כולם בעד, למרות שלא מדברים על זה. התא המשפחתי החדש שבו הילדים צריכים פתאום לעמוד בתור לאמבטיה, כי איש אחד עבר לגור עם אמא, ויש ילדים חדשים בבית - הוא בעייתי. במיוחד כשהאיש הזה עוזב אחרי שנה. לישון יומיים כאן ושלשה ימים שם, מקנה לכולם חוסר יציבות, וחוסר ביטחון. הקטנה שלי היא היחידה שלא חוששת לשאת את דגל המהפכה, ולהודיע לנו כל שבועיים מחדש, שלדעתה עדיף שנחזור.

אמא שלי לא בעד – אמא שלי לא קרועה עליה אתם יכולים לנחש. אבל במילא קשה לי להאמין שהיא תתחבר באמת לבת זוג הפוטינציאלית, המושלמת שלי. בכלל בנישואים שניים ההורים שלנו תופסים מקום קטן בהרבה. אז לכן, אין כאן מגבלה אמיתית..

מהפכה כלכלית – הרי בתקופת נישואינו מצבנו היה לא רע. דירה גדולה, מכוניות יפות, בילויים ומסעות. היום, אני גר בדירת שניים וחצי חדרים, בצד אחד של הרחוב, היא גרה בדירת שלשה חדרים בצד השני של הרחוב, והחיים קשים לכולם. אותן הכנסות צריכות לפרנס שתי משפחות, במקום אחת. תאורטית, אם היינו מתאחדים, ולוקחים את המזונות שאני משלם, ומשלמים איתם משכנתא - בעוד 20 שנה, רגע לפני הפנסיה, היתה לנו עוד דירה. עוד משהו לילדים.

אוהב אותה לא אוהב אותה – אולי זה רק אצלי, אבל היחס שלי לגרושתי הוא אמביולנטי באופן קיצוני. מצד אחד אהבתי אותה, ועדיין אני מרגיש אליה קירבה רבה ושותפות גורל. מצד שני, איך להגיד את זה בעדינות... מכיר את מגרעותיה מלפנים, ומאחור.

יש משהו רומנטי, בלהחליט שההחלטה הראשונה שלך, ההחלטה להינשא, היא ההחלטה הנכונה, וכל שאר ההחלטות הן כדור שלג מתגלגל במורד. ויש משהו אמיץ ונכון, בלהסתכל לאמת בעיניים, להמשיך בדרך שבחרת, על כל הקשיים, ולתקוע דגל על פסגת ההר.

שולח סיגליות לחבר שחזר לגרושתו, אצלי כנראה, זה לא יקרה. אני ממשיך בטיפוס.

אפשר להמשיך את הסרט.

בהשראת סרטון של וידאו גורו