רגשות, זה כל הסיפור - הבלוג של שחר בן-פורת

ייאוש, אמונה ומה שקורה בדרך

דוח המבקר בעניין אסון השריפה בכרמל מעביר אותי פעם נוספת דרך חוסר אונים וייאוש. זה מזכיר לי את התקופה בה חלמתי להיות חבר כנסת וגורם לי לתהות מה עוד צריך לקרות כדי שהגינות ואחריות יכתיבו את פעולותיה של ההנהגה במדינה

שחר בן-פורת

21/06/2012


זה כבר הפך לריטואל - התקשורת מדווחת על עוד מקרה כזה או אחר של אטימות שלטונית, לפיה אלו האמורים לפעול לטובתנו פועלים בעיקר לטובתם. החשיפה של האמת המסויימת מלווה מיד בהתנערות מאחריות, או לחילופין, בהבטחה לשינוי שלאחר כמה זמן מתמוססת. לכן זה לא מפתיע, שבכל פעם שדברים מסוג זה קורים, כמו עם דו"ח המבקר על אסון השריפה הכרמל, מיד עם קריאת הכותרות אני חווה ייאוש וחוסר אונים.

כשהייתי צעיר, בסביבות גיל 17, חשבתי שבגיל 30 אני כבר אהיה חבר כנסת. באותם ימים הייתי פעיל באגודת הגייז בארץ בתחום הנוער, וראיתי את עצמי פועל למען הקהילה ובכלל גם בכנסת, בעתיד. ככל שהעמקתי במסע הרוחני שלי, שהתחיל באותה התקופה, כך המשיכה להגיע לכנסת נעלמה. אתמול נזכרתי בזה ותהיתי האם הייתי באמת מסוגל לפתח את עור הפיל והמניפולטיביות הדרושה כדי להתמודד עם קופת השרצים שנקראת כנסת ישראל ופעיליה.

זו הסיבה שאני - ויש עוד רבים כמוני - נמנעים מלהכנס לכנסת. יש נציגי אור בודדים, כמו ח"כ ניצן הורוביץ וח"כ זהבה גלאון, שנראה שהם פועלים בכנות כדי לשפר את מצב האזרחים במדינה יותר מאשר את מצבם. הם נדירים, והעובדה שהם משתייכים למפלגה קטנטנה ונטולת השפעה ממשית על התנהלות המדינה, אינה נעלמת מעיניי. מי שמככב בכנסת מטעם המפלגות הגדולות ומחזיק לפיכך בהשפעה גדולה יותר, לרוב מספק סיבות נוספות לייאוש.

כשזהו המצב, אני תוהה איך ומתי יתרחש שינוי. העובדה שהמנהיגות שלנו אינה ממש מנהיגה אותנו, את העם, כבר ברורה לחלוטין (לפחות למי שמרגיש שביבי וליברמן אינם מייצגים אותו). טוהר דיברו על כך בתחילת השנה בתקשורים שלהם, ומאז נראה לי שהנתק בין המנהיגות לבין העם רק הולך וגובר. אתמול קראתי תקשור נוסף המדבר על הצורך בפירוק של הקהילות שלנו ובבנייה שלהן מחדש. בכנות, נראה לי שהתהליך כבר מתרחש, אבל זהו תהליך קשה, מפחיד, שישפיע על כולנו, למרות שיש לו פוטנציאל חיובי בעתיד הרחוק יותר.

בינתיים, הרגש הדומיננטי שאני חווה הוא חוסר אונים, וייאוש מהעובדה שלא רק שזה לא משתנה, אלא רק מקצין ומקצין. אני חושב על הפגנות ואני לא מרגיש את הדחף לצאת אליהן. גם זה נראה כמו משהו חסר תועלת ותוחלת. אם אני מלמד את עצמי להרגיש, אלו הרגשות שעליי להיות בהם. מניסיוני האישי, רגש בשלב מסויים עובר אלכימיה; אם מאפשרים לרגש להיות, קשה ככל שיהיה, ברגע מסויים הוא עובר התמרה. למה? לאמונה, לאהבה, לסבלנות, לחמלה, לרכות.

אני מתפלל שמה שקורה במסע הפרטי, האישי, יקרה גם בציבורי. רכות, סבלנות - ואחריות אישית - הם מצרך נדיר בעולמנו באותה המידה שהם נחוצים כל כך. האם מספיק אנשים ישתנו מהותית בתוכם בשביל שנוכל ליצור שינוי מהותי בעולמנו? אם כן - והתשובה לשאלה הזו היא חיובית לדעת רבים בעולם הרוח - מתי זה יקרה, ומה יקרה בדרך?