pinklady - הבלוג של pinklady

בדידות

ובסוף זה רק אני והכאב. רק שנינו, בלי יכולת לשתף עוד מישהו עד שהוא יעבור. לבד, בצד, וזה מאוד בודד.

pinklady

13/12/2014


בתקופה האחרונה אני מתעוררת בבוקר ומעל ראשי ענן.

זה ענן אפור, בלתי נראה למישהו מבחוץ, אבל אני רואה אותו אפילו בעייני המשתקפות במראה.

אני חושבת שזה ענן של בדידות.

השבוע יחלפו שנתיים.

שנתיים מהיום בו המחלות שלי השתלטו על חיי והפכו ראשונות בסדר העדיפויות.

זו לא הייתה בחירה אישית שלי,

אף אחד לא שאל מה דעתי על זה.

הן פשוט נכנסו בצעדי וואלס מלאי ביטחון ותפסו את חזקתם על חיי.

הכל השתנה. כמעט הכל.

אני לא השתניתי במהותי.

אני חושבת שהשינוי הכי גדול הוא הבדידות.

מחלה היא דבר שכופה בדידות.

גם כשאני מוקפת אנשים, נמצאת באמצע מקום הומה אדם, אני לבד.

אתמול בלילה היינו בקולנוע.

ישבנו חצי ואני באולם מלא מפה לפה בקומדיה וכולם צחקו.

כאבה לי היד.

כל כך כאבה שלא הצלחתי להתמקד בשום דבר חוץ מהנקודה המטרידה ביד שלי שלא הפסיקה לדרוש תשומת לב.

היו המון אנשים מסביב, אבל אני הייתי לבד.

לא הצלחתי לצחוק כל עוד הכאב שלט. לא נהניתי.

יש בזה משהו לא ברור מהצד.

היד לא מתעוותת, לא זזה, סתם קיימת ונראית זהה ליד של כולם, אבל בפנים זרמים של כאב בלתי פוסק.

ואז אני לבד.

למעשה גם אני לא שם. זה רק הכאב הזה.

אין לאף אחד מה לומר, אין משהו שמישהו יכול לעשות. זה אני מולו עד שאחד מאיתנו ייכנע.

מאוד בודד ברגעים האלה.

אבל הכי בודד דווקא ברגעים שפחות כואב.

אז אפשר לתקשר עם מישהו, לקחת חלק בעולם.

אבל מאוחר מדי, אני חולה אז אני בחוץ.

העולם שלנו טוטאלי, הכל בשחור או לבן.

אי אפשר לעבוד רק כשאת מרגישה טוב.

אי אפשר להיות חברה של אנשים רק כשאת מסוגלת להקשיב להם ולעזור.

כולם רוצים 100% אבל הכאב לוקח אותם וניהול כאב זה דבר מתיש.

אין לי 100% לתת. לאף אחד, בשום מצב.

אבל אף אחד לא רוצה רק חלק, כולם רוצים להיות במרכז.

היחיד שמקבל את האחוזים כולם זה הכאב.

הוא אף פעם לא עוזב ותמיד דורש תשומת לב מלאה.

אולי אם הוא ישתוק לרגע יהיה לי מספיק זמן לשים לב כמה הוא בודד אותי.

אולי בגלל זה הוא לא שותק, כדי שלא אבחין, שלא אדע, שבעצם אני די בודדה.

shutterstock_211716502

צילום: Shutterstock