סיפורים מהקישקע - הבלוג של גלית דיאמנט

מוכרחים להיות, לא תמיד שמח.

החיים איך שאני מבינה אותם, מתנהלים בגלים של גאות ושל שפל, שמתחלפים במחזוריות קבועה או משתנה, אבל אין דבר כזה תמיד שמח, כמו שאין דבר כזה תמיד עצוב. הכל חלק מהכל ובלי כל המרכיבים החיים יהיו חד-גוניים ותפלים, וגם אנחנו נהיה כאלה.

גלית דיאמנט

03/03/2015


לפני למעלה מ-20 שנה, נסענו האיש שאיתי ואני ליוון עם עוד זוג חברים טובים. היה לי מעולה. לחברה שלי שנסעה איתנו היה חרא. כשחזרנו לארץ, נפגשנו אצל זוג חברים נוסף. אני סיפרתי בהתלהבות על כל הטוב שהיה: הים, השמש, האוכל, המלון, האופנוע, האלכוהול, השלווה והשמחה הפנימית. היא סיפרה כמה רע היה לה, כמה לא הפסיקה לריב עם בעלה וכמה רצתה כבר הביתה. אני זוכרת שניסיתי לשכנע אותה שהיא טועה, ושבעצם היה לה טוב רק שהיא לא יודעת את זה עדיין. בתגובה לציפוי הסוכר שניסיתי לכפות עליה היא התהפכה עלי, שתלה אותי מתחת לבלטות מול החברים וצעקה עלי שלא אקח לה את המנדט להרגיש חרא. לקחתי ללב ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. מאוחר יותר הבנתי שזה היה אירוע מכונן בחיי. הרגע שבו הבנתי שלא תמיד מוכרחים להיות שמייח. האישה היקרה הזאת כבר לא בחיים, אבל היא לימדה אותי שיעור מאלף באותנטיות, ואני כל כך מודה לה על המתנה הזאת.

יש לי אמא אופטימית נצחית. מה זה אופטימית? סופר אופטימית. מה זה סופר אופטימית? מגה ומולטי שמחה 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. כזאת שאצלה חצי הכוס המלאה עולה על גדותיה ועברה כבר מזמן לאריזות משפחתיות של חמישה ליטר. כזאת שמסוגלת לשים אירועים מאוד לא משמחים במגירת השיכחה. לפעמים אני מקנאה ביכולת הזאת שלה.

Image courtesy of Idea go at FreeDigitalPhotos.net
Image courtesy of Idea go at FreeDigitalPhotos.net

 

לא יודעת איך יצאה לה בת כמוני. עוד כילדה הייתי רגישה לפסאדה של האירועים המשפחתיים שבהם כולם מחייכים ומספרים כמה שהכל נפלא כשאני יודעת שזה רחוק מלהיות המצב. כשהתבגרתי, הפסאדה הזו דבקה בי, בקטנה, כי כמו רבים וטובים רציתי לשדר לעולם עסקים כרגיל למטרות הישרדות, אבל לא מעבר לזה. כי באמת ובתמים, ובאמת התורה, אני חושבת שמוכרחים להיות שמח זה אפילו יותר אובר רייטד ממירי רגב כשרת חינוך בפוטנציה.

לא תמיד מוכרחים להיות שמייח. עצב הוא חלק מהחיים. גם כעס. פעם פסיכולוגית אמרה לי "את עדיין לא כעסת מספיק". ברגע שהבנתי את זה, והתחלתי לכעוס, התחלתי גם לתת עבודה ותפוקה בטיפול ובחיים.

לא תמיד מסוגלים לראות את חצי הכוס המלאה. יש נסיבות שבהן הכוס פשוט ריקה. זמנים בהם הכיס ריק, או הלב מרוסק, או שניהם, ואין לך מה לתת – לא לעצמך ולא לסביבה - עד שלא מטעינים מחדש את המזומנים ואת הפעימות. זה כמו שחברה אמרה לי פעם: צריך להוריד את הראש ולחכות שהגל יעבור.

עצב

החיים איך שאני מבינה אותם, מתנהלים בגלים של גאות ושל שפל, שמתחלפים במחזוריות קבועה או משתנה, אבל אין דבר כזה תמיד שמח, כמו שאין דבר כזה תמיד עצוב. הכל חלק מהכל ובלי כל המרכיבים החיים יהיו חד-גוניים ותפלים, וגם אנחנו נהיה כאלה.

אפשר ורצוי לחיות מתוך הודיה, ולתת מקום של כבוד לכל מה שמרגישים נכוחה. לא תמיד מוכרחים להיות שמייח. נהפוך הוא: מוכרחים תמיד להיות.

embedded by Embedded Video