המילים ואני - הבלוג של נעמה כהן

מחשבות על גיל 30

לקראת יום הולדתי המתקיים בסוף השבוע, כמה מחשבות על גיל 30

נעמה כהן

02/07/2014


חוגגת 30.
אמא אמרה שנגמר לו רבע מהחיים שלי, היא כנראה בטוחה שאחיה עד 120.
מאז ומתמיד אמרתי לה שלא קורץ לי להיות רפויה, מקומטת ונתמכת,
אבל היא אמרה.
30.
זה הזמן שעושים חשבון נפש ומסמנים וי בקוביות של הצ'ק ליסט, השאלה באיזה מהם?
הצ'ק ליסט שההורים כתבו עבורך עת הגעת לעולם?
הצ'ק ליסט שאחיך כתב עבורך ?
שחברותייך?
שהחברה?
להגיע לגיל 30 ולגלות שניסחת לעצמך צ'ק ליסט נטול מניירות מיופיפות זה הישג מספר אחד
אז וי אחד כבר יש
ואושר יש
וזוגיות חלומית יש
וכסף גם יש
וגם עבודה.
הכל מושלם והכל טעון שיפור, אבל זה סתם כי אני קרציה שלא יודעת לנוח לרגע.
אז גם על זה וי, על שאני לא שאננה ולא מוכנה להסתפק במועט.
אבל יחד עם זאת וי נוסף על שלמדתי להעריך את הרגע הזה שמקיים את עצמו ממש עכשיו,
ועוד וי אחד על שלמדתי להעריך את המתנות שלפעמים נתפסות כמובנות מאליהן.
גיל 30.
עברתי הרבה אבל לא מספיק, ספגתי אבדות קשות ופרידות עוקרות לב מהגדרות חשוכות או מהגדרות שחשבתי שהן לכל החיים;
פרצתי את מושג המשפחה,
את מושג האהבה ללא תנאי,
הרשתי לעצמי, לקחתי מנדט על חיי במאת האחוזים,
השארתי אנשים מאחור, אנשים בחרו להישאר מאחור, ואנשים נשארו..
טיפחתי רוגע פנימי, הדופק שלי סדיר יותר.
גיל 30.
התחברתי יותר לנשיות שלי, לרכות שלי, לסקסיות שלי
ואני חרמנית, עדיין, כל הזמן, כמעט..
אני עדיין קמה יום כן, יום לא ותוהה אם ניתוח פלסטי בזרועות הוא הכרחי או לא והאם הבטן הזו היא תושבת קבע או דיירת מזדמנת. אבל רק יום כן , יום לא.
גיל 30.
יש גם בית
ויש חשבונות בבנק
וגם מינוס, אחרת איזו הוכחה תהיה לי שאני חיה?
וי נוסף על האופי ההישרדותי שלי שעד גיל 30 הצליח לרדת ברמת הכוננות.
מזל, כי הלחץ הזה שסיחרר אותי לא מעט בגלל אי אלו מספרים וסימנים קטנים לידם לא עשה לי טוב.
גיל 30 ועדיין יש לי נשירה נוראית.
קראתי הרבה ספרים עד גיל 30
חלקם שיעממו אותי, חלקם ריתקו אותי, חלקם ריגשו אותי, חלקם השאירו בי חותם.
גיל 30, אבל עדיין לא כתבתי את הספר שלי.
הזדיינתי ועשיתי אהבה, וזיינתי את גופי ואת נפשי פעם אחר פעם.
בגיל 30 אני רגועה יותר, אסופה יותר, והבריחות למיטות זרות כדי לחזק את מה שרק זקוק לחיבוק, התמעטו עד כדי לא קיימות.
בגיל 30 יש לי מיטה אחת, מקום מבטחים של שקט ותרגול אינסופי לסמוך על האחת שמחזיקה את ליבי בשתי ידיים.
בגיל 30 אני מציינת 29 שנים שאני אחות של..
מתוכן 28 שנים של קירבת נפש שלא הייתה קרובה לשום דבר טהור אחר ושנה אחת שהיא הדממה החונקת, שהיא האפרטהייד המשפחתי.
אני אחות של, והוא אח של, אבל רק בטייטלים, רק בכותרות, רק  בתעודת הזהות.
בגיל 30 התרסקה תקרת הזכוכית והתנפצה לאלפי רסיסים מזככים ומטהרים אך במקביל נוספו גם כמה קירות,
אבל בגיל 30 יש את הכוח לשבור אותם ואת החוכמה להבין שזה ייקרה בבוא הזמן, ובלי להרים יד אחת לא לשם המכה ולא לשם הכניעה.
גיל 30.
זה הזמן לעשות חשבון נפש ולסמן וי על כל מה שהשגנו עד כה;, על כל מה שהרווחנו, על כל מה שזכינו, אבל גם זמן להביט בעיניים של כל מה שהפסדנו, או ברחנו ממנו, או כאבנו אותו
ולהבין שהוא שם כחלק מהעיצוב הבלתי פוסק של מי שאנחנו ולא להצטער על זה או להתנצל על זה אפילו לא לשנייה.
30 ואמא אמרה שנגמר לי רבע מהחיים
אז שיהיה עד 120
אבל שנה, שנה
יום, יום
שעה,שעה
נחיה את הרגע.