(לא) מתביישת - הבלוג של קרן שם טוב

הפרעת קצב

לכל אחת יש קצב משלה. שלי קצת איטי. לפעמים. היום, בחרתי להקשיב לו.

קרן שם טוב

06/04/2018


הרבה פעמים בחיי
דברים נחוו קשה אצלי
לקחו המון זמן
מלווים בהפסקות
חלימות
יאוש
תקווה
לפעמים פעולה.
אבל איטי.
ומה זה בעצם ה'איטי' הזה?
ומי קבע לי את יחידות הזמן?
זה כמו שיקבעו לי מה לאכול וכל כמה זמן. או כמה לנשום.
זה לא הגיוני.
לגוף ולנפש יש מנגנון עצמי, חכם ושונה מאדם לאדם.
ואני, המנגנון שלי איטי.
לפעמים.
ולא סתם אני כמהה להיות פרדיננד.
ולא סתם אני אוהבת חופשים ומנוחות.
ולא סתם אני אוהבת טבע.
כי שם הקצב נכון לי.
הוא לא מוגדר ביחידות זמן או תפוקה.
הוא אמורפי.
הוא אינסופי.
הוא לא מדיד.
ובכך, גם לא מאיים ולא מטריד.
ולא סתם, הרבה פעמים אני חשה עומס עצום.
ולחץ.
ומלאה.
כי בחוויה שלי,
יש לי יותר מדי להספיק/לעשות/לרצות
ליח' זמן מוגדרת.
או לציפיה מסויימת.
ואז, זה מרגיש
כמו כליאה בחדרון פצפון עם מעט מידי אויר.
ואור.
צינוק.
ואז קשה.
לי.
ומייאש.
לי
ומאכזב.
לי.
ולא עומדת בציפיות.
שלי.
ומרגישה מחנק
וכמיהה לחזור לאינסוף שבחוץ
איפה שהקצב נעים
ושט
ואוורירי
ולא מדיד.
שם יש חופש.
להיות.
לחיות.
שם אין ציפיות.
יש מרחב:
לרוץ.
לרקוד.
לאפשר לדרך להסלל מעצמה.
צעד צעד.
שם מותר לא לדעת.
ולא לעשות.
ולא להיות מוכרחים כלום.
ולא חייבים לבחור.
מותר לטעות.
בבטחון.
לדעת שהכל בסדר.
בדיוק כפי שהוא.
ואין דד ליין.
ואין ציונים.
ואין ציפיות
ואין חוקים.
נשמע כמו גן עדן.
ואולי גיהנום.
לאחרים.
אבל לי.
עם הפרעת הקצב שלי.
זה מרגיש חלום.
וזה הקצב שהרשתי לעצמי
לבחור לי היום.

==========================
קרן שם טוב
צילום אותנטי שיווקי ופוטותרפיה
לאתר www.kerenshemtov.com