גלי סילברמינס - הבלוג של galisil

של מי החיים האלו לעזאזל?

מה קורה שחוצים את גיל ארבעים ומגלים יום אחד ששכחתם מי אתם? מה עושים אם מרגישים שעשיתם כבר את כל ה-"וי" בחיים וצץ הצורך, למצוא את עצמכם מחדש

galisil

25/04/2018


שלום, שמי גלי ואני בת 45 . לפני שאתם מוחאים כפיים ואומרים במקהלה "אנחנו אוהבים אותך גלי", שזה מה שמתבקש מקבוצת תמיכה ששומעת הצהרה נועזת כזאת בפומבי, אני רוצה לשתף אתכם במה הביא אותי להצהרה כזאת.

התעוררתי בוקר אחד, עם תחושה של רצון עז לעשות רשימת מלאי.

האמת, זה לא היה בוקר אחד, אלה תקופה ארוכה של הרבה בקרים. תקראו לזה משבר גיל הארבעים, תקראו לזה רצון לברר ביני ובין עצמי "יחסינו לאן"... אז כתבתי:

  בעל- יש

שלוש בנות מתבגרות מדהימות- יש

תואר ראשון- יש

 תואר שני- יש

הסמכה כמדריכת הורים ממכון אדלר- יש

 פידבק טוב והוקרה מהמטופלים שלי - יש

  כלבה- יש

משכנתא- יש

שלוש עבודות- יש

 חברות בכל ועדי ההורים האפשריים- יש

 מתנדבת בפרויקטים שונים- יש

 משקל של פרה קטנה לפני המלטה- לצערי יש

 קמטים קטנים ליד העיניים שמסגירים לפעמים את גילי- אוף, יש

  עייפות  כרונית- יש

 ניסיונות להיפגש עם חברות, שמסתכמים ב"אז ננסה לקבוע לשבוע הבא"- יש

 רגעי חסד קטנים שהם רק לעצמי, בדר"כ באמבטיה או בשירותים- יש, ממש לא מספיק.

הסתכלתי על הרשימה המכובדת. הספק לא רע חשבתי. מישהו אחר היה לוקח אותה בשתי ידיים וסותם את הפה.

אבל, מי שמכיר אותי, יודע שאחת הבעיות הגדולות שלי, היא לסתום את הפה באופן כללי.

 שתבינו, אני לא מתלוננת, פשוט מנסה למצוא את האדם שהייתי לפני כל  ההתחייבויות, ההצלחות, הכישלונות. במילים פשוטות כשעוד היו לי חיים.

"משקל של פרה קטנה, לפני המלטה"

"משקל של פרה קטנה, לפני המלטה"

בניסיון לזכך את חוסר השקט, זה היכה בי.

אנחנו חושבים שהשגת היעדים שהצבנו לעצמינו בחיים זאת המטרה.

מחכים בקוצר רוח לתחושת ההקלה שנרגיש ברגע שנגיע אל הסוף, כמו הקול מהוויז שנהנה להכריז "הגעת אל היעד".

בפועל, אנחנו עסוקים כל כך במטרה, שאנחנו שוכחים לגמרי ליהנות מהדרך. אנחנו רצים כל כך קדימה, עד שאנחנו נשארים ביד עם רשימה מפוארת של השיגים,

עם הלשון בחוץ, ובלי שום ידיעה מי האדם שהשיג אותה, מכיוון שהגרסה שלנו, כפי שהיתה בתחילת הדרך, כבר מזמן הלכה לאיבוד.

 כל מה שנותר לנו הוא, "לחשב מסלול מחדש", להכניס לוויז את היעד "איבוד", ולנסות למצוא את עצמינו שם.

הדרך לאיבוד

אז הכנסתי את היעד לוויז, והתחלתי לנסוע. התובנה הראשונה בנסיעה, הביאה אותי להבנה, שאם אני רוצה למצוא את עצמי מחדש, אני חייבת להיזכר במה תידלק אותי בעבר. כדי שלא אמצא את עצמי מסתובבת שוב ושוב באותה כיכר ומגיעה בסופו של דבר לאותה הנקודה.

אם לא הבנתם את המטפורות השקספיריות שלי עד עכשיו, אפרוס את זה בצורה ישירה:

הורים יקרים: אנחנו צריכים לתדלק את עצמנו בדברים שעושים לנו טוב, על מנת שנחזור להיות אנחנו ולא רק מי שמצפים מאתנו שנהיה.

לא עוד, "איזה יופי הילדים שלי הצליחו במבחן, סימן שאני אמא נהדרת וזה מספיק בשביל למלא אותי באושר ובכוחות". לא עוד "הבוס שלי ציין עד כמה אני עושה עבודה מעולה, אז זאת סיבה מספיק טובה לתקוע עוד שלושה פרויקטים",  כי זה ממלא אותי באנרגיות וגאווה.

אני צריכה דלק, שימלא אותי. לא "אותי" האמא, לא "אותי" העובדת הנאמנה, המבשלת, המכבסת, הפותרת את הבעיות, המכבה שריפות (שאני אמשיך?) אותי! או לפחות את מי שהייתי.

 במקרה שלי, הדלק, הוא יציאה עם חברות, או כל דבר אחר שהוא לא השגרה.

אז החלטתי: מהיום זה נכנס ליומן, פעם בשבוע (נו טוב פעם בשבועיים, בואו נהייה ראליים, זוכרים את הסעיף של קביעה מחדש עם חברות?).

אני לוקחת יוזמה, כי אחרת זה לא יקרה. ולא משנה כמה אני עייפה, ולא משנה כמה משימות יש לי להספיק באותו היום/השבוע, (כי הרי ברור שבשותף, כל המשימות הללו תמיד מקבלות קדימות).

אני יודעת שעכשיו יש כמה גבות מורמות, אתם בוודאי חושבים: "בתיאוריה הכל טוב ויפה אבל תאכלס למי יש כוח בתשע בערב? או "אני צריכה להקפיץ את ההורים לבייביסיטר ולא נעים"...

youth-active-jump-happy-40815

   ,בואו אחסוך לכם הרבה כסף ושנות טיפול: כמי שאמרה את אותם משפטים בצעירותה

למדתי, שבחיים, הכל עניין של מחיר. ספויילר- את המחיר מבינים בסוף הדרך.

שימו על המאזניים "תירוצים" (רגשות אשמה, זמן פנוי, כסף...), מול, "בריאות נפשית" לאורך זמן. תגלו ששווה להכריח את עצמכם לעשות משהו עבור עצמכם על בסיס קבוע, שממלא מחדש את האנרגיות, מאשר לקום יום אחד בגיל 40 פלוס ולשאול את עצמכם איפה אני?

אז אני מתחייבת לעשות. אמשיך לעדכן. אולי הפוסט הבא יעסוק באך לדלל את רשימת ההישגים, ואתחיל עם ההישג "הכבד ביותר" – "משקל של פרה קטנה לפני המלטה".