(לא) מתביישת - הבלוג של קרן שם טוב

(לא) יודעת איך מתחילים

אני בגובה 1000 מטר. בקתה קסומה. כפר יווני נידח. הנוף אלוהי. רק אני ובן זוגי. ושקט. טוב, כמעט שקט. הטלפון לידי, עם חבילת גלישה, מה שלא באמת מאפשר ניתוק מלא. קופצת הודעת וואטאפ. מיטל כותבת: ״תרשמו לקורס הזה, זה ממש שווה!״ הרומניה האימפולסיבית שבי, שמפחדת להפסיד הזדמנות שווה, נזעקת ומתנתקת מכל הפסטורליה ההיא, לטובת ׳ההצעה […]

קרן שם טוב

01/01/2018


אני בגובה 1000 מטר. בקתה קסומה. כפר יווני נידח. הנוף אלוהי. רק אני ובן זוגי. ושקט.
טוב, כמעט שקט.
הטלפון לידי, עם חבילת גלישה, מה שלא באמת מאפשר ניתוק מלא.
קופצת הודעת וואטאפ. מיטל כותבת: ״תרשמו לקורס הזה, זה ממש שווה!״
הרומניה האימפולסיבית שבי, שמפחדת להפסיד הזדמנות שווה, נזעקת ומתנתקת מכל הפסטורליה ההיא, לטובת ׳ההצעה המעניינת׳.
מבקשת מבעלי סליחה, ״אני חייבת לעשות רגע משהו״. בעצמי לא מבינה את הבהילות.
אני זוכרת ששמתי לב שלמיטל זה גרם לכתוב. ולבטא. ולשתף.
והרי - אלו הדברים שאני הכי אוהבת לעשות.
ולא עושה.
אז אולי זה יגרום גם לי?
״אני רוצה!!״ אני צועקת פנימה כדי לא להפריע לשקט שבחוץ.
משקיעה 3 דקות במילוי פרטים ושולחת.
חוזרת לבעלי. ליוון. לשקט. לניתוק.
ושוכחת.
יון 3 יון2

שבוע אחרי.
אני בגובה פני הים (רק בלי ים)
יושבת בבית מול המחשב. עורכת תמונות ולוגמת קפה.
שונאת לענות לשיחה לא מזוהה, אבל עונה בכל זאת:
״הי, אני נועה….שמחה לבשר לך שהתקבלת. שבחרו בך״
בי?? בחרו בי? איזה כיף! תזכירי לי רק למה…?
ואז היא שולחת לי פרטים. וסילבוס. וימים. ושעות.
ואני בכלל נלחצת שאין לי בייביסיטר לילדים.
ונחנקת לגלות שזהֿ בימי ראשון, יום הכדורשת שלי.
ועכשיו להכניס ללו״ז, הגם ככה כה מלא שלי, עוד קורס???
אבל בחרו בי!! איזה חמודים. אשכרה ישבו ואמרו ״את זאתי אנחנו רוצים״???
ואז אני מתחילה להזכר, שזה הקורס ההוא, שרציתי שיתפוס אותי בביצים ויגרום לי לכתוב. ולבטא. ולעשות. ולעוף.
מחייכת קצת.
משוויצה לבעלי שהתקבלתי.
ולעוד קומץ אנשים.
אחות, חברות, בני המשפחה. המצומצמת. המורחבת. שכנים שאף פעם לא דיברתי איתם. בקטנה.

פתאום רואה גלית אחת משוויצה בפייסבוק שהתקבלה.
והיא אפילו מישהי שאני מכירה. וממש אוהבת.
ואז מגלה עוד אושיית לב שאני אוהבת, שני אחת.
״בואנה, הן בוחרות שם נשים משובחות״, אני אומרת לעצמי, תוך חנופה גם לי תוך כדי.
החיוך גדל בי עוד קצת.

עוד שבוע שבועיים קדימה בזמן.
בוקר המפגש הראשון.
שאלו אם חשבנו כבר מה ללבוש.
נלחצת.
זו ברירת המחדל שלי.
קודם כל תלחצי.
שמה עליי וסט מנומר שלא משאיר מקום להבלעות בהמון,
אודם ורוד וחיוך שכבר ענק
ומתחילה.

נשים. וכריכים. וסט מחברת ועט חינם (רומניה נו). וקפה.
וצפריר בשן אחד מעולה.
וקרין שור אחת מגניבה כל כך.
וצוות שלם בשבילנו. אפילו צלמת. שהיא לא אני.
מתרווחת לי בכסא האדום,
שגרם לכל לובשות האדום שרצו להפגיז הופעה,
להבלע בכסאן.
אני והשועל שעטיתי על עצמי
מחייכים חיוך גדול.
חיוך שיודע
שלא סתם הפרתי את השקט האלוהי שהיה שם ביון.
חיוך שיודע
שהכל מדוייק.
יון1

רציתי שיגרמו לי לכתוב.
רציתי שיכריחו אותי לבטא.
ואחרי כל כך הרבה שנים
של ילדה, נערה ואז אישה
שמסתירה.
פאקינג נמאס לי להסתיר.
בא לי לחשוף הכל.
נטל ההסתרה כבד עלי.
ולא לבטא זו הסתרה.
לא לעשות מה שבא לי זו הסתרה.
לרצות אחרים זו הסתרה.
להרגיש לא מספיק זו וו׳אחד הסתרה.
לפחד זו הסתרה.
יש משהו כל כך משחרר בלחשוף את הכל.
שידעו עליי הכל.
ואז לא אצטרך להסתיר דבר.
אבוא כמו שאני.
אהיה כמו שאני.

ולא ידעתי איך להתחיל.
אבל הנה.
התחלתי.
אני כן יודעת.

כותבת1 כותבת3