הבלוג של תמר מהגולן

מה בראש שלי

אדריכלית, יועצת זוגית, אמא, בת, רעיה, אחות - לא דווקא בסדר הזה. קוראת אובססיבית, כותבת את עצמי לדעת ואוהבת לייקים (סוג של מחיאת כפיים)

עדכונים:

פוסטים: 154

החל מיולי 2010

הדיבור המדויק נעלם מהתרבות המדוברת שלנו בשם הנימוס והפוליטיקלי קורקט, וזה נורא מסבך את החיים, וגם לא נעים. ואז גם ה”לא” הכי מוצדק הופך למן עיסה ארוכה של התנצלויות ומבטים כבושים. למה זה כל כך קשה?!?

16/12/2013

את באמת אומרת?

את המילה הזאת “לא”. למד, אלף. שתי אותיות, הברה אחת.

לא.

נקודה. ואז שקט…

את באמת אומרת לא, או שתמיד מזדנב לו הסבר והתנצלות? משהו באינטונציה של צפירות ארגעה עולות ויורדות בנוסח הבא: הייתי שמחה אבל_ _ _ פשוט הכלב ברח/החתול חזר/הבעל נשאר/הילד נעלם (מחקי את המיותר)

או שאת נותנת תשובה לא מחייבת בנוסח אבדוק ואחזור אלייך, נראה אם עוד יש לי, אני צריכה לחפש, אשאל את איציק, בשבוע הבא יגיע וכדומה, וכמובן שאת לא חוזרת אליה והכל מתמסמס לו. אבל לא סירבת. נכון? היית בסדר.

כי לא נעים לי, תגידי, כי זה לא מנומס, כי צריך להתחשב, כי את מתחשבנת שאולי בפעם הבאה שתבקשי משהו גם לא תגיד לך לא, וזה יהיה לא. ממש לא. נעים.

כי את לא קלאפטע! במאמר מוסגר: אי שם בילדותי, “קלאפטע” היה הדרגה הכי רעה של אישה. יותר גרוע מעצלנית או מלוכלכת. בדרגת תיעוב של “זונה” – אם כל החטאים, ממש. ומאז יש בי פחד נוראי מלהיות קלאפטע.

אז את מתנצלת, מתפתלת, מנסה לכבס מילים כדי לא להישמע בוטה. כי את לא אדם בוטה, ותמיד את נחמדה ומנומסת. אבל הפעם את לא יכולה להיענות. היית רוצה, באמת, אבל יש לך רק שתי ידיים והתחייבויות אחרות, ולא מסתדר לך בלו”ז ובכלל את ממש לא טובה בדברים האלה.

אז תגידי לא. תגידי גם שאת מצטערת, זה בסדר. במשפט קצר, נניח שלוש ארבע מילים. ודי.

אבל תהיי מדוייקת עם עצמך, ותגידי לא. לא לצעוק ולא לירוק. אפשר גם לחייך.

ושלא תעיזי לאכול לעצמך את הראש אחר כך: שאוי ואבוי מה אמרתי, איך יגיבו, איזה שם יצא לי, מה אמא שלו תחשוב עלי, למה לא התאמצתי לבלוע את הצפרדע ודי, כי מי יודע מה יקרה לי עכשיו… תסתכלי על עצמך, שני נורופן ג’ל לא יסלקו את הכאב ראש הזה שאת עושה לעצמך.

תנסי לומר לא. רק “לא” פשוט וקצר. תראי שהשמים ל נופלים, וגם את לא נחנקת מזה.

הדיבור המדוייק נעלם מהתרבות המדוברת שלנו בשם הנימוס והפוליטיקלי קורקט, וזה נורא מסבך את החיים, וגם לא נעים. כבר ניסיתי לעשות “הסכמים” עם אנשים, שעונים מה שנכון ולא להתבייש לשאול או לבקש אם צריכים משהו, ומקסימום יקבלו סירוב. אבל זה לא תמיד עובד. אנחנו רגילים לעשות את הדיאלוד בראש שלנו, ולבקש רק כשממש חייבים, ורק כשאנחנו בטוחים שלא נקבל סירוב, ומאחר והצד השני מבין את הקודים האלה, הוא לא מעיז לסרב, או שכן, אבל בהתנצלויות והתפתלויות. וזה עקום. ונמאס. לי, למשל.

אני מאמינה שהשינוי יתחיל, כמו כל שינוי, באנשים הקטנים. בודדים. אחד פה ואחד שם שידליקו את נר הדיוק, ידברו בקטן ונעים ומדוייק, וזה יתפוס תאוצה. כי ככה נכון, והאמת יציבה ונשארת.

לכן נעים לי לדבר עם ע. שלמדה אותי חשיבה הכרתית ע”פ משנתה של ימימה אביטל זצ”ל. כי היא מדברת מדוייק. איתה אני לא צריכה לחשוב מה היא תגיד, ולמה היא עוד לא, וכל החרבש הזה. איתה כן זה “כן” ולא זה “לא” ותמיד בלב פתוח ועם הקשבה.

תנסו גם, כי אני כבר אומרת לא ולא וממש לא מתנצלת. לא!

עוד מהבלוג של תמר מהגולן

תצוגה מקדימה

הרשימה - על מה כל המהומה?

מה שהספר אומר, בהרבה מילים זה: רשמו את החלומות שלכם, ורוצו להגשים. לא מסובך. נכון? אז למה לא עשיתם את זה עד עכשיו? ולמה יש לכם המון תירוצים וסיבות הגיוניות שזה עוד לא קרה? ואולי אף פעם לא הגדרתם את החלומות שלכם? אז ככה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

כשיוצאים מאזורי הנוחות מגיעים למקומות נפלאים

    יום אחד הבנתי שהפכתי להיות כזאת פונקציונאלית ומחושבת, שאם שומטים לה את הראציו מהיום יום היא הולכת לאיבוד. מהנשים התכליתיות המתוזמנות הללו, שמבשלות עם סינר,...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

רשימת חוקי הבית לחופש הגדול

היום מסתיימת שנת הלימודים בתיכונים ובחטיבות הביניים. היום מקבלים תעודות וחוגגים, מחר הם בטח ישנו עד הצהריים, ואחרי הסופשבוע יתחיל, באופן מעשי, החופש הגדול. נגמר הסדר הישן שכולם קמים בבוקר, הולכים מהבית, חוזרים רעבים...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה