הבלוג של תמר מהגולן

מה בראש שלי

אדריכלית, יועצת זוגית, אמא, בת, רעיה, אחות - לא דווקא בסדר הזה. קוראת אובססיבית, כותבת את עצמי לדעת ואוהבת לייקים (סוג של מחיאת כפיים)

עדכונים:

פוסטים: 154

החל מיולי 2010

היא גם משפטנית, סטאנדאפיסטית ומתרגמת, ומתגוררת בבריטניה. קבלו את דפנה ברעם המתרגמת של המותחן הנפלא “הנערה בקרח”. אישה לוהטת עד מאוד!

31/12/2017

דפנה ברעם, שבשנים האחרונות עבדה כעורכת בסוכנות הכתבים הבינלאומית GRNlive היא גם משפטנית, סטאנדאפיסטית ומתרגמת. לרגל צאת הספר “הנערה שבקרח”  בהוצאת “רימונים” שכתב הסופר הנודע רוברט ברינדזה, ותורגם על ידה אנו מקיימים את הראיון הזה.

the girl-cover-fornweb (1)

הראיון נעשה באמצעי התקשורת העומדים לרשותינו מאחר ודפנה מתגוררת בלונדון בשנים האחרונות.

שאלתי איך ילידת ירושלים, ובת למשפחה שורשית (סבא, משה ברעם, היה שר העבודה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, הדוד עוזי היה שר הפנים והתיירות בממשלתו השנייה. אבא חיים, עיתונאי ופרשן ספורט)  חיה בגולה ? מה את עושה שם? ומה אומרת המשפחה?

דפנה: “הגעתי לכאן ב-2002 אחרי כמה שנים של עריכת חדשות בשבועון הירושלמי כל העיר. באתי לששה חודשים על מלגת מחקר של רויטרס לאוקספורד. בשבוע שעבר, אחרי חמש עשרה שנים וקצת, קיבלתי אזרחות בריטית.

לא תכננתי להישאר אבל גם לא כל כך התכוונתי לחזור. הייתי עייפה מכמה שנים של התעסקות מתמדת בפיגועי התאבדות ובשחיתויות של אהוד אולמרט, אז ראש העיר. חשבתי שאני אתאוורר קצת ואז נראה. אם מישהו היה אומר לי שאולמרט יהיה ראש ממשלה וייכנס לכלא וייצא מהכלא ואני עדיין אהיה באנגליה, הייתי צוחקת עליו. אבל המלגה הובילה לעוד עמיתוּת מחקר בקולג’ סיינט אנתוניז באוקספורד שהוליד ספר על ההיסטוריה של היחסים בין עיתון הבריטי הגרדיאן לבין ישראל והציונות (סיפור של אהבה גדולה שהחמיצה). הספר יצא ב-2004 ומפה לשם, עודני כאן.

כמובן שאני מתגעגעת למשפחה וכמובן שקשה להם שאני רחוקה אבל הם יודעים שטוב לי פה ומצאתי את עצמי. כל מיני גירסאות של עצמי… עיתונאית, אקדמאית, סופרת ומרצה באוניברסיטאות ופרשנות פוליטית וסטנדאפיסטית ומתרגמת ו…חכי, נראה, יש לי עוד כמה שנים.”

עכשיו הסתקרנתי ממש ושאלתי: איך המשפטנית העיתונאית הופכת לסטנדאפיסטית? מתוך רצון להעביר מסר או בשביל הכיף? את כותבת את החומרים שלך בעצמך?

דפנה: “זו הייתה תוצאה של התקף לב אחד ושתי חתונות. יום אחד, בעודי רצה בייסורים קשים ובגאווה רבה במכון הכושר, לובשת בפעם הראשונה מין טרנינג לארה קרופט עם שרירי בטן והכל, חטפתי התקף לב. פשוט ככה, עשרה חודשים לפני יומולדת ארבעים. היזהרו ממכונית כושר, גבירותיי  ובכל אופן אם רצים לא מעשנים, ולהיפך. זה לא משתלב. התעוררתי למחרת בבוקר בבית החולים עם סטנט בלב ודיכאון בראש. חשבתי שנגמרו לי החיים. זה אולי קצת נכון אבל התחילו חיים אחרים, והם לא רעים בכלל. באותה התקופה נשאתי שני נאומי חתונה בחתונות של חברים קרובים. כידוע זו מסורת מפוארת בבריטניה. באחת החתונות נכח כאורח אחר מכתבי הקומדיה המפורסמים בבריטניה, כריס מוריס (הסרט ארבעה אריות, והסדרה brass eye ). הוא שאל את החתן מי הסוכן שלי והחתן הגאה, חברי הטוב קיט פיל, מינה את עצמו לתפקיד באותו הרגע. ליום הולדת הארבעים שלי קיבלתי קורס סטנד אפ במתנה, שקיט גייס לרכישתו את כל חברי. שלושה חודשים אחר כך הם כולם התייצבו לגיג הראשון שלי. הוא היה נוראי כי כל הסטנדאפיסטים נוראים במשך שלוש שנים בערך. ראיתי מופע סטנדאפ וחשבתי – נו כמה קשה זה יכול להיות? טעיתי. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. אבל שמונה שנים עברו ובהן שבעה פסטיבלי אדינבורו ושישה מופעי סולו , אז כנראה שעשיתי את זה טוב, ואני אסירת תודה לכל הנוגעים בדבר. אפילו להתקף הלב.

כמובן שרציתי לדבר על פוליטיקה ועל דברים שחשובים לי. אבל דבר מוזר קורה עם סטנד אפ. זה קצת כמו לאלף חיה די פראית. זה לא תמיד עושה מה שאת רוצה. ועד שאת לא שולטת בטכניקה והכתיבה את לא מעיזה לדבר על דברים חשובים באמת כי את מפחדת לעשות בושות. אז כמו הרבה נשים בהתחלה דיברתי על סקס וגברים ושטויות ובהדרגה עברתי לפוליטיקה והגירה וברקזיט וישראל ומה שבאמת בנפשי. המופע הבא שלי יהיה על גוף ודימוי גוף ומחלות והזדקנות ואיך כל זה גם פוליטי.”

בואי נדבר על הספר הנערה בקרח, על הסיבה לכל החגיגה הזאת:

דפנה: “אני לא מספרת כלום, אני רוצה שתרוצי לקרוא זה ספר נפלא. אני נורא אוהבת “רוצחנונים” – ספרים שמבוססים על דמות חזקה ומעניינת של שוטר פלוס שרשרת רציחות אלימות. ובספר הזה הדמות היא של שוטרת שהיא גם מהגרת מסלובקיה וגם קשוחה וגם עברה טרגדיה אישית, וגם הסיפור מרתק וכתוב לעילא. זה מעניין שבשנים האחרונות יש הרבה מאוד ספרי פשע עם דמויות נשיות מרשימות כבלשיות ושוטרות ולפעמים גם כפושעות. כמו הרבה ספרות מתח בריטית יש מודעות חזקה לסוגיות פוליטיות כמו הגירה, גזענות  והמאבק הלהטבי. הסופר, רוברט ברינדזה הוא בריטי במקור שגר שנים בארצות הברית וכיום חי בסלובקיה כי הוא נשוי לבחור סלובקי. וחוץ מזה הוא גם חתיך וסופר פשוט נהדר.

אני לא קוראת מותחנים מראש לפני שאני מתחילה לתרגם. זה מחזיק אותי במתח מתמיד. אולי בגלל זה אני גם מאוד מהירה. זה היה שיתוף הפעולה הראשון שלי עם הוצאת רימונים של יעל שכנאי ואשמח לעבוד איתם שוב. בחירה טובה של ספר, הגינות מול המתרגמים, עריכה פשוט מעולה ועיצוב מוקפד. וכמובן – מה שהופך את ההוצאה לאחת המערכות בין המתרגמים, המדיניות של פרסום שם המתרגם על הכריכה הקדמית. זה עושה כבוד למקצוע החשוב הזה, וגם מטיל עלינו אחריות. שאפו ליעל.

אני נורא שמחה שהספר כבר כל כך מצליח כי אני מקווה שזה יגרום לרימונים להוציא גם את הספרים האחרים בסדרת אריקה פוסטר. היא קשוחה, היא לא כל כך נחמדה, היא קצת חמומת מוח ובכל זאת, בתוך כמה עמודים הקוראים לגמרי מתאהבים בה, ובצדק.”

 האמת היא שהרשמת אותי, אז את מי את דפנה ברעם? באיזה מכל הכובעים שלך את מציגה את עצמך? במה את הכי גאה?

דפנה: “תלוי בתקופה ובמצב ועם מי אני מדברת. בשנים האחרונות אני בעיקר מתרגמת וסטנדאפיסטית אבל בהקשרים אחרים אני מציגה את עצמי כפרשנית וכותבת על ישראל פלסטין או ככתבת ועורכת, או כמרצה. אני חושבת שהפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שיש לי שם וזהות הייתה כשהצגתי את עצמי כדפנה ברעם, עורכת החדשות של כל העיר. אני גאה שהייתי חלק מהצוות המדהים שעבד בעיתון הנפלא לשעבר הזה בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים תחת העורך הראשי יוסף כהן עם כתבים כמו גידי וייץ, אייל הראובני, ארנון רגולר, אורי בלאו, מאיר ברדוגו, אנשיל פפר ואחרים. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך “בנאדם מבוגר” כמו באותן השנים. הרגשתי שאנחנו עושים עבודה חשובה והייתי חדורת שליחות. לפעמים נדמה לי שאני מתבגרת בכיוון ההפוך. הייתי הרבה יותר כבדת ראש ונושאת את צער העולם על כתפי לפני עשרים שנה מאשר היום. היום אני חצי ליצנית ונורא חשוב לי ליהנות מהחיים.

אני גאה גם בספר שלי על הגרדיאן, קראתי אותו לראשונה מאז הודפס לפני כמה חודשים לצורך הרצאה בכנס באוניברסיטת מנצ’סטר וחשבתי שהיה שווה. יש שם תחקיר רציני וסיפור מעניין והבנתי כמה חוצפה הייתה לי לבוא לאנגליה ולכתוב ספר בפעם הראשונה בחיים שלי בשפה שהיא לא שפת האם שלי על נושא מאוד מאוד טעון. אבל חוצפה לא הייתה חסרה לי אז. הייתי דפנה ברעם, עורכת החדשות של כל העיר, וחשבתי שאני יודעת יותר טוב מכולם. יש מצב שבאמת ידעתי .

מהשנים האחרונות אני מאוד שמחה במופע שלי שרץ בפרינג’ של אדינבורו ב-2015, “משהו להצהיר”. המופע עסק במבחן שממשלת בריטניה דורשת ממהגרים לעבור, והוא היה בנוי כמו חידון. הקהל, בריטי ברובו, נחשף לעובדה שעל חלק גדול מהשאלות גם הם לא מסוגלים לענות והחלק האחר הוא די אידיוטי. השאלה שכולם מסכימים שהיא הכי חשובה, הכי רלוונטית והכי יכולה להציל את חייך היא “שפכת פיינט בירה של מישהו בפאב – מה קורה עכשיו?”. התשובה הנכונה היא כמובן – מתנצלים ומציעים לקנות לו פיינט חדש. אבל בהרבה מקומות הקהל עונה שכדאי לברוח מהר לפני שהוא ישבור את הכוס ויחתוך לך את הפרצוף.

אגב לפני שבועיים מישהי שפכה את המשקה שלי בקומדי סטור ליד הבר, אמרה איזה “סורי” עלוב ולא הציעה לקנות לי כלום. החלטתי לצאת עליה הכי אנגליה בעולם. אז צקצקתי בקול והלכתי לקנות לעצמי משקה חדש.”

 DSCF2568 (1)

לסיכום, אני הולכת לקרוא את הספר וממליצה גם לכם, נראה לי שהוא מהסוג שאי אפשר להניח מהיד. ומאחלת לדפנה ברעם הצלחה בכל ההמון דברים שהיא עושה, ונשמע שעושה מצוין.

עוד מהבלוג של תמר מהגולן

תצוגה מקדימה

הרשימה - על מה כל המהומה?

מה שהספר אומר, בהרבה מילים זה: רשמו את החלומות שלכם, ורוצו להגשים. לא מסובך. נכון? אז למה לא עשיתם את זה עד עכשיו? ולמה יש לכם המון תירוצים וסיבות הגיוניות שזה עוד לא קרה? ואולי אף פעם לא הגדרתם את החלומות שלכם? אז ככה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

כשיוצאים מאזורי הנוחות מגיעים למקומות נפלאים

    יום אחד הבנתי שהפכתי להיות כזאת פונקציונאלית ומחושבת, שאם שומטים לה את הראציו מהיום יום היא הולכת לאיבוד. מהנשים התכליתיות המתוזמנות הללו, שמבשלות עם סינר,...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

רשימת חוקי הבית לחופש הגדול

היום מסתיימת שנת הלימודים בתיכונים ובחטיבות הביניים. היום מקבלים תעודות וחוגגים, מחר הם בטח ישנו עד הצהריים, ואחרי הסופשבוע יתחיל, באופן מעשי, החופש הגדול. נגמר הסדר הישן שכולם קמים בבוקר, הולכים מהבית, חוזרים רעבים...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה