סין הקייסרית איפשרה פוליגמיה לגברים. הפוליגמיה היתה נחלת האצולה והמשפחות העשירות, והנשים אוכלסו ב"ביתן נשים" שיועד להן. על מנת לפגוע בניידות הנשים (וכך גם למנוע את אפשרות הבגידה בבן זוגן) הסינים יצרו אידיאל יופי שהיה כרוך בהטלת מום ברגלי הנשים – רגליים קשורות שמנעו את גדילת כפות הרגליים.
ה缠足 – "שאנזו" – מילולית "רגליים כרוכות", היה הליך שנעשה על ידי האם או הסבתא לילדה הצעירה, בין הגילאים 4-7. בהליך זה כפות הרגליים של הילדה נכרכו עם יריעת בד ארוכה תוך כדי "קיפול האצבעות" פנימה לתוך כף הרגל. כריכה זו הביאה לשבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה. רגליים שגודלן נעצר ב-7 ס"מ נחשבו אידיאל של יופי וכונו "רגלי לוטוס הזהב", בעור שרגלים שגודלן היה גדול יותר (עד 15 "מ) כונו "רגלי לוטוס הכסף".
ה"טיפול" והתחזוקה של הרגל הקשורה היה באחריותה הבלעדית של האשה. הבעל מעולם לא ראה אותה יחפה אלא בגרביים או בנעלי משי רקומות.
מאחר וסממן חיצוני זה היה מקושר לאצולה הסינית, המהפיכה הקומוניסטית בסין הוציאה מחוץ לחוק את קשירת הרגליים ונשים שנתפסו כורכות את רגלי בנותיהן/נכדותיהן נשלחו למאסר לתקופות ארוכות.