הבלוג של אורטל הופמן-שלם

שפת-אם בלוג אימהות, תמיכה באימהות

כותבת הגיגים על אמהות והורות. במקצועי יועצת חינוכית. מנחה מעגלי אמהות ומלווה אמהות. מוזמנים לעמוד הפייסבוק שלי "שפת אם בלוג אמהות"

עדכונים:

פוסטים: 43

החל מספטמבר 2014

ב-27 למאי אני חוגגת את יום הולדתי. שבוע לפני כן, אם לא יותר, מתחיל לו חשבון נפש, כל מיני מחשבות על השנה החולפת והבאה מסתובבות בראשי. הרבה פעמים אלה ויז׳נים ואימג׳ים שמופיעים אצלי בליווי ריחות וקולות. כן, זה נשמע מוגזם אבל זה ככה, אני זוכרת דברים באופן חושי. השנה, אני חולקת את חודש מאי, חודש הולדתי עם בני אדם שיציין היום, ה-9/5/15 שנה להיוולדו. בדיוק באותו אופן, תאי הזכרון יוצאים אצלי בראש במחול. כבר שבועיים אני נזכרת איך לבשתי את הפיג׳מה ההיא החדשה כשחזרנו מביה״ח ואיך היה קר בלילה למרות שזה כבר חודש מאי, ואיך הייתי עייפה כ״כ מההנקות אל תוך הלילה ושהכנתי לי שקית אגוזים ופירות יבשים שאכלתי כדי לא להירדם כל שעתיים. נזכרת בלידה המופלאה שלנו, שלושתנו, אדם, בן זוגי ואני. איך באותו יום שישי, עזבנו את הבית שלנו ונסענו לביה״ח וחזרנו לבית אחר לגמרי, אנשים אחרים, עם סדרי עדיפות חדשים, עם חרדות חדשות, עם פרופורציות חדשות. כבר לא נחזור להיות אותם אנשים שהיינו, את זה אני כבר מבינה היום. היינו זוג, קרובים זה לזו וההיריון קירב בינינו אף יותר, והיום אנחנו זוג הורים, גם זוג וגם הורים ואנחנו עדיין לומדים את האיזונים הקטנים האלה בין זה לבין זה.
בהיריון, קצת לפני המעבר להורות. צילום: הדר יהב

בהיריון, קצת לפני המעבר להורות. צילום: הדר יהב

עברנו שנה לא קלה. אנשים נוטים להגיד שהשנה הראשונה להורות היא השנה הנפלאה בחייהם, אנחנו לא. כלומר היא הייתה גם שנה מופלאה אבל בהחלט גם קשה, לחוצה, מאתגרת, מלאת התמודדויות ואסימונים נופלים.
זו הייתה שנה שבה גיבשנו זהות ועשינו בחירות לא טריוויאליות וככזו, בדיוק כמו גיבוש הזהות של גיל ההתבגרות, זה היה לא קל.
התמונות כאמור רצות לי בראש. הרגע שהחלטתי שאפשר לצאת לביה״ח ללדת. הבחירה לשיר באוטו כשמהרדיו בוקע קולו של שלמה ארצי אבל בכל זאת כואב אז להכות עם הברזל של חגורת הבטיחות מאחור אבל לא להפסיק לשיר. ההגעה עם פתיחה תשע אחרי ההחלטה ביודעין ״לסחוב״ בבית כמה שיותר. הלידה עצמה, ודקות אחריה צפה ועולה בי תמונה של הנקה עם חבל טבור עדיין מחובר ופועם ועל גופי מונח גוף קטן וחם עם עיניים מחפשות. דקות ספורות לאחר מכן בנונשלנטיות כאילו היה עליי תמיד, אני מבקשת מבן זוגי היקר שיביא לי את הכריך עם השוקולד והוא מאכיל אותי כי ידיי עסוקות באחיזה בתינוק שעדיין שמו אינו ״סגור״. בחדר לידה. אמא אוכלת כריך, עליה תינוק יונק. רק אצלי זה יכול להיות.
הורים טריים

הורים טריים

ולבוא הביתה ולגלות שוב ושוב את הוריי- דואגים לי לאוכל מזין ועוגות ושתיה וחיתולים וכל מה שרק חסר. אלמלא העקביות הזאת בטח לא הייתי מצליחה לאכול ולהתחזק, מנסים בעצמם להבין מה תפקידם החדש כהורים לאמא טריה, כסבא וסבתא.
ועכשיו תמונה של האייפון שלי מתחיל לשמש בעיקר כמצלמה. כל זוית חדשה, כל תנועה מתועדת. המכשיר נסתם מרוב תמונות.
או הפעם הזאת שבאו לבקר אותי מהעבודה, שבוע וחצי בערך לאחר הלידה, צוות מחנכים ומזכירה בהרכב מלא, מארגנים לעצמם בגינת ביתי מעגל ועושים סבב ברכות, בדיוק כמו שאני הייתי עושה כשהנחיתי אותם בקבוצה כל השנה. מי ידע שלא אחזור לשם יותר כי אשאר איתו בבית לגדל אותו.
והפעם הראשונה שנוסעים לטיפת חלב והמחשבות המטרידות עד כדי אי שקט על כל הנהגים חסרי האחריות בכביש.
והפעם ההיא שאני עוד חושבת שאולי אצליח להתגבר ולשים אותו במשפחתון ואני צועדת עם העגלה לשם ושבה על עקבותיי ולא מסוגלת. מדמיינת את דלת הגן נסגרת אחריו כשאני מעברה השני ובוכה כמו שמעולם לא בכיתי. זה לא טבעי לי להיפרד ממנו. חושבת לעצמי על העולם המערבי האכזרי של עבדות מודרנית והרחקת הורים מצאצאיהם, זעם עולה בי לא מעט פעמים בשנה הזאת.
והמלחמה ההיא בקיץ. הוא בן חודשיים ואני מפחדת כל כך ואזעקה בשתיים לפנות בוקר ואני מרימה אותו ישן ממיטתו והוא במבט מבולבל לא מבין מה קורה ולמה הלב של אמא הולם ככה מהר.
IMG_6660
והאמבטיות עם העיסוי שבן הזוג היה עושה לו ואדם התינוק הקטן מתמסר למגע של אבא בבטחון כמו שרק יצור תלוי וחסר אונים יכול להתמסר.
וההתעוררויות בלילה. אוף למה אף אחד לא אמר שזה כ״כ קשה? והלילות שבהם לא כבשתי את יצרי וצרחתי על שניהם וכ״כ התביישתי למחרת. וזה נראה לי מהצד כל כך לא פוטוגני כמו עוד הרבה רגעים בהורות שאף אחד לא נתן עליהם את הדעת והם, ובכן, לא פוטוגניים בעליל.
והבחירה לקחת אותו בידיים. במנשא. במיטה שלנו. והבחירה להניק למרות שיכולתי להקל על עצמי עם בקבוקים ושותפי האכלה. והמענה המיידי לבכי כנגד כל מעודדי התפתחות הריאות באמצעים לא הומאניים. ולהמשיך בדרכי למרות כל ה״הוא יתרגל תיזהרי״, וצחוק פנימי גדול על האמירות האלה המטורפות בעיניי.
והידיעה כל העת שזה יחלוף ויגמר והוא לא יזדקק לי ככה שוב. זה מנחם ומעודד או מבאס וצובט? פעם כך ופעם כך.
והטוטאליות. גם כשאת רוצה ״לשבור״ אותה מעט, קשה מאוד לעשות את זה בחודשים הראשונים- כי הוא זקוק לך אז מה תעשי?  לא תהיי שם? בשבילך תמיד היו הורייך, זה רק טבעי שתעבירי את זה הלאה. והמחשבות על המילים האלה: ״טוטאליות״, ״הקרבה״, ״התמסרות״, על ההבדלים ביניהן. על קווי הדמיון.
ויש עוד דברים שגדלתי עליהם, כולנו גדלנו, שאותם דווקא לא רציתי להעביר, וכל כך הרבה קולות ועצות אז את מחליפה עדר ונראית לעדר הקודם מוזרה. ״שחררי״ הם אומרים לך, לא מבינים שיש תפיסת עולם מאחורי הבחירות שלי.
ובשנה הזאת בעודי מסתגלת למהות המילה האינסופית הזאת:״אמא״, הילד שלי מסתגל לעולם. כשאר בני האנוש הוא נולד חצי אפוי ובזמן הזה לומד כל כך הרבה דברים, פוגש אנשים, קולות,ריחות וטעמים. פוגש כאב. פוגש עייפות. פוגש עיניים אוהבות. ההסתגלות הזאת אליה הוא מגיע עם הלב הנקי הזה שהוא מצויד בו, היא פרק זמן ייחודי שלא חוזר. תקופה שבה אמונתו על העולם כמקום בטוח (או לא) מתעצבת. תקופה שבה הוא לומד שהוא ראוי לטיפול אוהב, שמישהו בעולם ייענה לו ויעניק לו. שיש מי שאוהב אותו ונמצא שם עבורו, בכל זמן. שיש מי שחפץ ביקרו, שיגונן עליו, שיאתגר אותו אבל במידה הנכונה. שינסה ביחד איתו למצוא פתרונות למכאובים.
חולקים קרטיב ביתי

חולקים קרטיב ביתי

ואנחנו, פעמים רבות מדברים רק עליו. פעמים אחרות בכלל רוצים להתנער מכל זה ולטוס לחו״ל כמו פעם. לבד. וכבר אי אפשר כי נולדו בתוכנו חלקים חדשים שלא היו שם במודל שלנו טרום ההורות.
וערבים שלמים שלנו מוקדשים לקריאה ולמידה ולצפיה בסרטים של מרצה דגול שמלמד אותנו על תקשורת מקרבת ושנינו יודעים שזה הולך להיות מסע לא קל ומנסים לתרגל אחד על השניה.
ויש עוד כל כך הרבה תמונות, כמו הפעם ההיא שהלכנו לישון אצל הוריי בסערה שהייתה פה בינואר ובן הזוג היה בכנס בחו״ל, ולמחרת אדם לא נרדם ואני כבר מתייאשת ונוסעת חזרה הביתה ובוכה מחוץ לדלת הכניסה מגשם ומייאוש ואז אחיותיי מגיעות אחריי עם משלוח כי לא הספקתי לאכול, עוזרות לי להחליף מצעים ולקלח אותו ולמחרת השמש כבר זורחת ובן הזוג חוזר ארצה, ואת מוקירה את האחיות שלך שקיבלו על עצמן את התואר “דודה” בצורה מעוררת השתאות וכבר שנה שלמה בימי שישי מוותרות על תכניות כדי לראות אותו בארוחות שהוקדמו לשעה לא הגיונית רק למענו.
חוגגים גיל שנה אצל סבא וסבתא

חוגגים גיל שנה אצל סבא וסבתא

והנה הוא טועם בטטה.
והנה הוא זוחל לחדר שאת נמצאת בו ואומר ״מאמאמאמא״.
והנה הוא עושה עלייך קקי. כן.
והנה הוא מעיר אותך כשהוא מטפס לך על הראש.
והנה תזכורת מהברית שעשינו אצל הפרופ’ בנוכחות משפחה מצומצמת ובירכנו אותו כולם יחד ב”ברוכים הבאים אדם”.
והשיר הזה שהוא אוהב עם האף החשוב באמצע הפרצוף מצחיק אותו.
והנה הוא איתך בלימודים שבוע אחרי שבוע והוא ככ נינוח וחברותי.
והנה שוב הוא מתעורר ואת כבר רוצה לצרוח…
ולראות אותו סקרן כל כך לגבי קרן השמש המרקדת על הרצפה.
והמבט החוקר והסקרן הזה שכל מי שרואה אותו אומר שהוא נראה חכם כמו מבוגר.
והרגעים שאני שואלת את עצמי “מה לעזאזל עשיתי כשנשארתי בבית בעבודה הקשה ביותר בעולם?”
והרגעים שתמיד חוזרים על עצמם, של תשובה מוחלטת לגבי נכונות הבחירה הזאת לשנינו.
והשיר הזה שאני וגא”י מאזינים לו יחד עוד מההיריון, השיר של אביתר בנאי, “ילדים” ומנגבים דמעה.

embedded by Embedded Video

והנה עוד תמונה, הוא מלקק קרטיב ביתי שהכנתי רק לו ומציע לי ללקק ומעביר אותו ממני אליו שוב ושוב.
ושבוע לפני יום ההולדת הוא חולה. מגיעים לבי”ח ולראות אותו סובל זה הדבר הכואב ביותר שיש בערך.
ועוד כל כך הרבה רגעים שאני משוכנעת שעוד אכתוב עליהם אבל עוצרת כדי לא להעמיס,
וככה זה, תמהיל של תמונות יפות ויפות פחות. אלבום. חיים.
מזל טוב אדם, על שנה ראשונה בעולם.
העולם הזה ללא ספק היה צריך אותך.
אוהבת אותך מאוד,
אמא

עוד מהבלוג של אורטל הופמן-שלם

תצוגה מקדימה

ואם יקרה משהו לילדים? 5 עצות מעשיות

נהוג לומר שכאשר נולדים ילדים, אצל הוריהם נולדים רגשות האשמה. מה ששוכחים לומר הוא שכאשר ילדים נולדים, אצל הוריהם נולדים גם הפחדים והחששות. אולי "נולדים" אינה המילה המדויקת, אלא יותר כמו "מגיחים מן הבור שכלאנו אותם בו". לצד...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

"על אם הדרך" -ריאיון עם עדי מלכין

שם מלא: עדי מלכין גיל: 31 עיר: מושב מרגליות (גליל עליון) אמא של: בארי 2.5, יער בן חודשיים מקצוע קודם:  מטפלת בגנים מקצוע נוכחי: אמא במשרה מלאה + בעלת עסק לנעלי טרום הליכה מבד – "יחפנים" עמוד עסקי: ...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

טרנדים הוריים אלטרנטיביים ל-2015

אז מצד אחד גם אני לא מחובבי המילה "טרנד", בטח לא כשמדובר בנושאים חשובים כמו מה ללמוד, באיזה מקצוע לעסוק, איך לגדל את הילדים וכו', טרנד יכול להתאים כשמדברים על חטיף חדש או ז'אנר סרטים בקולנוע. מצד שני, אין איך לחמוק מזה: חלק...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה