הולנד – יום שני הראשון שלנו….

שוכבת במיטה עם המחשב על הברכיים (רק בגלל שאורן אמר שיהיה זה טיפשי לקחת איתנו במזוודה את השולחן המרופד של המחשב…) ומנסה לסכם את הימים האחרונים. סיכום בלילה הוא "מסוכן" בערך כמו טיפול בלילה, כי הוא צבוע בצבעים כהים יותר בד"כ ועם פחות הגנות. אז ראו הוזהרתם…. אני לא באמת יודעת איפה להתחיל בעיקר בגלל […]

בחורה עם מחשב נייד

שוכבת במיטה עם המחשב על הברכיים (רק בגלל שאורן אמר שיהיה זה טיפשי לקחת איתנו במזוודה את השולחן המרופד של המחשב…) ומנסה לסכם את הימים האחרונים.
סיכום בלילה הוא "מסוכן" בערך כמו טיפול בלילה, כי הוא צבוע בצבעים כהים יותר בד"כ ועם פחות הגנות. אז ראו הוזהרתם….
אני לא באמת יודעת איפה להתחיל בעיקר בגלל שלאחרונה כל העיסוק שלי היה איך לסיים. מעין "קרנבל פרידות" שלנו ושל הילדים שבו צריך לשדר לסביבה חוזק, אופטימיות ושביעות רצון…קצת כמו שבעה (להבדיל אלף אלפי הבדלות) למרות שהאוכל שמוגש דומה בשני הפורומים (פיצוחים, שתייה קלה ועוגות על הרצף שבין עוגות הבית לרולדין).
והקרנבל הוא מתיש, ותמיד יש את אלו שלא הספיקו לפרידה ה"מרוכזת" ומבקשים קפה בנפרד, אבל היומן כבר מלא ויש עוד המון סידורים שצריך להספיק ועוד כל כך הרבה דברים שצריך למיין רק כדי שלא יגיעו פתאום כל בגדי התינוקות ששכחנו להוריד למחסן או לתת. וגם אחרי המיון וגם אחרי שירדו עשרות ארגזים לחדר האשפה ולמחסן כולל ארגזי כלים, שניקנו ברילוקיישן הקודם לסינגפור, כאלה שלא ברור מדוע ניקנו ואת מי התכוונתי לארח איתם (כי בסינגפור אין באמת מלך…), ולכן הם נארזו בקפידה בארגז שעליו נכתב: "לפתוח רק בפנסיה"…אולי עד אז יימצאו האנשים שיאה לארח בכלים כאלה, אולי חברים שיבואו לשחק קלפים או להתארח לחמין ביום חורף קר….לאכול אוכל של "גדולים" ולא שניצל עם קטשופ בצלחת שצריך לשטוף ביד כדי שהציור היפה שעליה לא יימחק…
והקרנבל ממשיך עד כמעט לטיסה, עם עוד שיחות טלפון וואטטסאפים בלתי פוסקים שבהם אנחנו על תקן המרגיעים והמעודדים, אלה שמבטיחים ש"זה" לא להרבה זמן ושעוד מספר חודשים אנחנו כבר בביקור מולדת ושהולנד לא רחוקה ושהטיסות כבר לא יקרות.
אבל הולנד גם לא קרובה, והדברים בה שונים מהבית ולמרות שאנחנו כבר גרים בבית שלנו, זה שראינו בביקור המקדים והרגשנו שהוא שלנו, אנחנו עדיין מרגישים שלתת לו את הלב, יהיה כמו לבגוד בדירה שלנו בשכונה הירוקה. והיות והרהיטים עוד זמניים והמכולה צפויה להגיע רק עוד חודש וחצי, זה גם בית וגם בית זמני. ואולי זה לא סתם שלמכולה עם הבית האמיתי לוקח מעל חודש להגיע. אולי ה – 30 יום האלה (כמו באסוציאציה הקודמת מתחום השכול) הם לא סתם, אולי הם זמן שצריך לעכל, להרגיש קצת יותר בבית עד שמאחדים בין הבית הישן לחדש, עד שהופכים את ארבעת הקירות (או קצת יותר במקרה דנן) באמת לבית.
זה לוקח זמן להבין שזו לא עוד חופשה בדירת Airbnb ושאין תאריך חזרה ושאווירת החופשה של הימים האחרונים היא אשליה ושאי אפשר להמשיך לבזבז על חשבון כרטיס האשראי הישראלי ושביום שני (מחר) מתחיל בי"ס ומתחילים החיים עצמם. ובלילה שזה קורה (והוא בטח לא הלילה היחיד) ישנים פחות ובוכים יותר…
אבל אז מתעוררים בבוקר ומזל שצריך לתפקד בשביל הילדים שלא חושדים לרגע שאמא ואבא יכולים גם הם לפחד ולהסס ובטוחים שכמוהם, גם אנחנו ישנו שנת ישרים נטולת דאגות. אבל שינה היא האישור לכך שאפשר להירגע, לנוח, להתמסר ואולי לא תמיד זה פשוט.
אני יודעת שאומרים שבכל יום הדברים הופכים קלים יותר, אבל יש ימים שהמשפט הזה לא תקף לגביהם. למשל, היום או הערב שלפני היום הראשון בביה"ס החדש, ביה"ס היסודי נטול הישראלים, זה שבו אין לנו אף לינק, שאנחנו לא מכירים אף אחד שלומד בו. אולי ביום הזה הדברים לא בהכרח נעשים יותר קלים. אולי ביום שאחריו כן, ביום שכבר ברור לאן הולכים, איך נראה היום, איך נראים הילדים, המורה ואיך נראה יום של שמונה שעות בכיתה שבה אתה לא מבין כמעט כלום ממה שהמורה אומרת…
אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר, ששניים מהילדים כבר דיברו ביניהם אנגלית 3 שנים, ושזה בטח נמצא איפשהו באיזה אזור במוח (חבל שלא הקשבתי קצת יותר בשיעורי פסיכולוגיה התפתחותית, אז אולי הייתי יודעת יותר על מרכז השפה ועל שימורה), אבל זה לפנים ולחוץ ואני לא באמת נרגעת. פשוט צריכה לחכות למחר, לשמוע מהילדים ולהתפלל שלא יהיה להם בודד נורא…מזל שהם שלושה…מזל שאנחנו לא סינים עם ילד אחד….
שבוע טוב לכולם, כזה שמתחיל כאן מחר, אבל התחיל לכל מי שאנחנו מכירים בארץ כבר אתמול….נקווה שהמחר שלנו יתחיל ברגל ימין גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת כמות רוכבי האופניים בדרך לביה"ס, נקווה שהוויז יתפקד, שלא אלחץ בנהיגה, שלא אפגע באף הולך רגל, רוכב אופניים או חשמלית ושיהיה זה יום שני הראשון של חיינו החדשים בגולה החדשה

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.