הבלוג של עו''ד אורון שוורץ

oron

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד יחד עם עוה"ד יוגב נרקיס במשרד עורכי הדין "שוורץ-נרקיס", בוגר תואר שני מחקרי בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וסקרן בלתי נלאה

עדכונים:

פוסטים: 11

החל מינואר 2016

במהלך חג הפסח של שנת 2018 יצאתי למצרים. שיקרתי למשפחתי מבלי למצמץ וסיפרתי שאני נוסע “רק” לסיני. לסיני הם כבר התרגלו. אבל בביקור בסיני שערכתי בחג הסוכות האחרון, פגשתי לא מעט מצרים שהגיעו מקהיר לנפוש על החופים המזרחיים של חצי האי. הם היו אנשים מרתקים, לבביים והפצירו בי להגיע לבירה קהיר. “זה בטוח?” שאלתי. “בפאריס בטוח?” הם נהגו לענות. השתכנעתי. מצרים מאז ומתמיד ריתקה אותי. כה קרובה ועדיין כה רחוקה. בלימודי הארכיאולוגיה שלמדתי בשנים האחרונות באוניברסיטת תל-אביב, המצרים תמיד היו שחקן מרכזי בתקופות הקדומות, הגיעו, יצאו, כבשו, סולקו, ויש שיאמרו שאי אפשר להבין את המונותיאזם היהודי ללא תרבות מצרים. המסע לקהיר היה אפוא דחף לאו בר כיבוש.ScreenHunter 80

ההרפתקה קרמה עור וגידים כשבאחד מן הפורומים הארכיאולוגים של חבריי מאוניברסיטת תל אביב בפייסבוק, בלט ארכיאולוג מצרי שהתנהג כמו טרול אינטרנטי. ווכחן, ספקן, פוליטי מאוד, וניכר היה בו שהוא מאוד חשדן כלפי מדינת ישראל והקשר שבינה ולבין הארכיאולוגיה. כל החבר’ה בפורום נכנסו בבחור. אני החלטתי לפצח אותו ופניתי אליו. נקשרה בינינו שיחה מרתקת. כשהוא נשבר הוא נאלץ להודות שאני “איש טוב” כלשונו. משהו לא הסתדר לו כנראה עם שנים של תעמולה אנטי ישראלית. מן הון להון הפכנו לאחוקיי- פייס. בשלב מסויים הוא הציע שאבוא לבקר במצרים. הייתי חשדן. לך תדע, אולי הוא אל-קעידה  ואסיים את הביקור עם שק על הראש, קשור עם ידיים מאחורי הגב באיזה מרתף. אבל משהו בישירות שלו היה אמיתי. כשבקשתי לוח זמנים לסיור הוא מיהר לשלוח לוח מדוייק [וזול להחריד במושגים ישראליים - הרבה מאוד כסף במושגים מצריים]. רתמתי עוד שלושה משוגעים מהמולדת, הוצאנו ויזה בשגרירות מצרים בתל-אביב תוך שבוע ימים, ובערב ליל הסדר יצאנו בטיסת לילה לעמאן וממנה לקהיר. כשנחתנו בבוקר בקהיר המתין לי הטרול החביב וחברו מדריך תיירים. חייב להודות שעד שהרגע שלא פגשתי אותם בשדה, מחייכים ומאושרים מאוזן לאוזן, לא הייתי בטוח שזה אמיתי. באמת שרעדו לי הביצים.

במונית המתין לנו מאבטח. “אינת מוחבראת” – אתה שב”כ, הקנטתי אותו, אבל הוא התנצל, סיפר לי שהוא שוטר ממשטרת התיירות וכי הנשיא א-סיסי החליט להצמיד מאבטח לכל תייר שיגיע למצרים. המאבטח התגלה כאיש מקסים, הראה לי צילומים של ילדיו, לקח אותנו לאכול במקומות של המצרים המקומיים מביני העניין [ועל כך ארחיב בהמשך] והתווכח עבורי עם הסוחרים בשוק.

ScreenHunter 87

לבקשתי התחלנו את הביקור במוזיאון שאהר אוקטובר חארב, מוזיאון מלחמת אוקטובר היא מלחמת יום כיפור. הייתי חייב להבין איך המצרים תופשים את האירוע המכונן. המוזיאון לצערנו היה סגור לרגל שיפוצים אבל המדריך שלנו, חתול רחוב, מיד אילתר תכנית ב’ ולקח אותנו למפקדת הצבא שבקהיר שבה יש מוזיאון קטן יותר שמנציח את המלחמה ההיא. במוזיאון ניצבה לראווה סדרת כלי נשק סובייטים ואנגליים ששימשו את הצבא המצרי ב”פלסטין” במלחמת 1948 ובסיני ב 1973. היו שם גם שני טנקים ישראלים שנלקחו שלל במלחמה. מראה מייסר ועצוב.  אבל מעל לתצוגה הזו, שאינה שונה מכל תצוגת מורשת קרב ישראלית טיפוסית, התנוסס תבליט קיר ענק ובו תיאור צליחת התעלה, דמויות מצריות בתנוחת פייטה המפייסת חיילים מצרים גוססים, ולצדם חיילים אמיצים מניפים את הדגל המצרי על הגדה המזרחית של התעלה. ואולם בהמשך התבליט, הנראטיב הוקדש כולו לפיוס: תיעוד של המפגש המפורסם של הנשיא המנוח סאדאת עם מנחם בגין, תיעוד מעמד חתימת הסכם השלום ויונים צחורות. אי אפשר היה לטעות – לתפישתם של המצרים, תיאור המלחמה כנצחון גדול, כמובן בהתעלמות מכך שצה”ל מסיים את המלחמה עמוק בשטח המצרי, נצחון זה ויישור גבם השפל של המצרים לאחר התבוסות ב 1948 וב 1967 הביא את השלום. שלום של כבוד. חשתי צמרמורת מרגשת. התחושה הזו שהנארטיב הזה -מלחמה ובסופו שלום, קבלה ביטוי כמעט בכל מפגש שלי עם מצרים מקומיים. ואכן, למרבה ההפתעה, כל המצרים שפגשתי במסע היו אדיבים מאוד, מכניסי אורחים, אגב- כולם ידעו שאני ישראלי, ושוחחו עמי בפתיחות גלויית לב על הפוליטיקה המקומית ויחסייהם המורכבים עמנו הישראלים עם הרבה תקווה לעתיד טוב יותר.

ScreenHunter 82ScreenHunter 81

בערבו של אותו יום כבר ישבנו על גדת הנילוס בבית קפה מסורתי, מסורת שקנתה לה אחיזה מימי העותמאנים – קפה טורקי ונרגילה- המכונה בפיהם “שישה”. המוסיקה מפיה של אומ-כול ת’ום, והשיא - כפילים, כמו כפילי אלביס, של הנשיא המצרי א-סיסי, הלוחצים ידיים ומצטלמים עם כל מי שביקש.  הישיבה על גדות הנילוס בעשן הנרגילות המתקתק הייתה חוויה שלא רציתי שתגמר. שלווה אמיתית. נילוס שלאורכו תרבות של חמשת אלפים שנה.

ScreenHunter 88ScreenHunter 70

למחרת יצאנו בתנועה כבדה אל עבר שכונת גיזה של קהיר, השכונה המקיפה את הפירמידות של השושלות הפרעוניות הקדומות. מילה אחת על תנועה- קהיר היא עיר צפופה להחריד, ענקית, מבנים עירוניים של חמש ושש קומות, מרפסות דוהות, מיליוני מכוניות, וצפירות ללא הפסקה. בלי לצפור בכבישים הסואנים והויטליים טוונטי פור סבן, אתה לא קיים. על הרחובות לא מעט ילדים מצחצחי נעליים, בעלי עגלות המסיעים לא רק את התיירים – זו המונית המקומית, רוכלים וסתם תושבים בוהים, פולטים ענני עשן נרגילה ומהרהרים במבט חלול, כלבים עזובים בכל פינה, והרבה מאפיות של פיתות – הררים של פיתות. אחרי הכל צריך להאכיל 100 מליון פיות.

ScreenHunter 73 ScreenHunter 67 ScreenHunter 75 ScreenHunter 68 ScreenHunter 65 ScreenHunter 64 ScreenHunter 60

בגיזה ניצבתי בפני שלוש הפירמידות המפורסמות. קשה לתאר את עוצמת המבנים שנבנו בראשית האלף הרביעי לפני הספירה. הם ענקיים ובלתי נתפשים עד שלא עומדים למרגלותיהם. נכנסתי לפירמידה הגדולה של חופו. פיר כמעט אנכי שעובר מבעד לפירצה שפרצו בה הממלוכים במאה ה 13 לספירה, עובר לאורך 90 מטר של ספק הליכה ספק טיפוס מאומצים עד לחדר הקבורה. מאמץ הנדסי בלתי נתפש שכל כולו תפישה תיאולוגית של חיי נצח לשליט. חדר הקבורה נבזז בעת הקדומה ורק ארון הקבורה הפתוח נותר ממנו.  בחוץ, פגשתי מצרי עם שני סוסים מאצריים דקי גזרה. בקשתי לרכב. הוא הביט בי בחשדנות ושאל אם אני יודע לרכב. הצעתי לו תחרות רכיבה. הוא גיחך, סיכמנו מחיר פעוט ועלינו על הסוסים. סכמנו שנתחרה ונקיף את הפירמידה. פתחנו בדהירה. לסוס המצרי היו עוצמות כבירות, שונות מאוד מסוסי הצעד וסוסי הקווטר שיש בארץ. המצרי לא ידע שאני רוכב מיומן למדי וכשהוא הבין את זה כבר הספקתי לעבור אותו ולנצח אותו במירוץ. “שוב נצחתם”, הוא העיר בחיוך בלתי מסופק. גם הוא ידע בדיוק מנין הגעתי. הרגשתי מעט שחצן, מצדיק את הדימוי שאולי דבק בנו בעיניהם. הנחתי יד על כתפו וניחמתי אותו. “איל חסאן מומתאז!” הסוסים שלך נפלאים, מלמלתי בערבית הרצוצה שלי. משהו מכבודו הושב לו.

ScreenHunter 86
ScreenHunter 66ScreenHunter 85

אחרי יומיים בקהיר טסנו לאסואן. מרחק של שעה וחצי טיסה מקהיר דרומה לאורך הנילוס. שם פגשנו מצרים שונים לחלוטין. נובים כהי עור. דוברי ניב ייחודי, שונה מאוד מן הערבית המצרית. התגוררנו בוילה השייכת לנובי מקומי שנישא לספרדייה שהתאהבה במקום. הוילה שכנה על גדת הנילוס לצד כפר עני וציורי. בבוקר שלמחרת, בשלווה של נילוס שקוף כמו מראה טרם שיחלו הרוחות הקלות שיעכירו את השתקפות השמיים הכחולים והצמחייה הירוקה השלווה, יצאתי לטייל בכפר. המקומיים עבדו בחלקות הקטנות שלאורך הנילוס, מוקפות כלונסאות עץ – עצי מנגו, אספספת לצאן ולבקר, תירס, שעורה ופול.

אגב מילה על הפול – במצרים, למרבה ההשתוממות אין חומוס. חומוס, מסתבר הוא תוצר צפוני, לבנון, סוריה. במצרים יש פול. אין ארוחת בוקר ללא פול, והפלאפל מכונה בפיהם “טועמייה”, קציצה בגודל של כף יד, פחוסה עשויה כולה מפול ומטוגנת בשמן זית. מוגשת חם, טעמה נפלא, ועמה פול מבושל כתוש לעיסה. לצדם ירקות טריים בטעם גן עדן ופיתות שטוחות ודקות. הייתי מסוגל לחיות על אלה כל חיי. ארוחה פשוטה ומזינה. לבעלי ההכנסה הממוצעת, מוצע גם בשר – לרוב בשר עוף צלוי ולעתים כבש ובקר. לאוכלי הבשר שבינינו, תענוג קולינרי פשוט ועסיסי. הפשטות שבארוחה המצרית מייצגת היטב את ממצב האומה – מצרים מונה למעלה מתשעים מיליון תושבים. כל יום נאפות בה לפחות שלוש מאות מיליון פיתות ומנות פול. האבטלה גבוהה, התיירות בשפל מאז האביב הערבי ועליית האיסלמיסטים, עם מגמת התאוששות קלה מאז עלייתו של א-סיסי שהחליט לקדם באופן ניכר את התיירות לארצו. ואכן, התושבים המקומיים משוועים לפרנסה, סוחרי השוק מחזרים לעתים בברוטאליות אחר כל תייר מזדמן, נלחמים זה בזה על כספו של התייר- ותיירים כבר נראים- לא המונים כמו שנראו לפני 2011 אבל בהחלט לא היינו לבד. הארוחה הפשוטה מייצגת היטב את מצבה של האומה המצרית.

ScreenHunter 83 ScreenHunter 84  ScreenHunter 69

ובחזרה לכפר הנובי – כפר זה, היושב על גדת הנילוס, כפר עני, פשוט אך מתוייר בתיירים המעדיפים את  off the beaten track, זכה לטיפוח בידי תיירים שיחד עם ילדי המקום עיטרו את בתיו בציורים צבעוניים. כשפגשתי קבוצת ילדים בדרכם לבית הספר בבוקר, הילדים נעמדו, מודעים היטב למצלמה שבסמארט פון והסתדרו בשורה מאורגנת. לפתע חשתי צ’אפחה איומה על גבי. הסתובבתי ומאחורי עמד גבר שחור, גבוה, מרשים, צעיר כנראה בעשר שנים ממראה פניו, שתי שיניים בפיו, אחת בלסת התחתונה ואחת בעליונה, והחל לנהל בתיאטרלייות שיעור אנגלית עם התלמידים תוך כדי שהוא משוחח עמי. לאחר דקת שיעור האנגלית, שילח האיש, שהסתבר כמנהל בית הספר את התלמידים לכיתותיהם ונשאר לשוחח עמי. כששאל מהיכן הגעתי, עניתי לו- “יזראל”. האיש לא הבין, ועניתי בערבית “איזראיל”. פניו הרצינו והפכו עצובות. “איזראיל באד”, ישראל רעה -  השיב לי בעגמומיות. “מדוע?”, שאלתי. “קראתי בעיתון וראיתי בטלויזיה. ישראל רעה”. היישרתי אליו מבט ואמרתי לו שהגעתי למצרים למרות שקראתי שמצרים רעה, מסוכנת. אבל, המשכתי, החלטתי לבוא ולהחליט בעצמי. האיש תלה עיניו בי ושאל – “ומה החלטת?”. “לפני שאשיב לך”, אמרתי, “אני רוצה שתגיד לי אתה. אני נראה איש רע?”. “בכלל לא.” השיב המנהל בהרהור. “גם אתה לא”. השבתי. האיש חייך. “אתה צודק. למדתי משהו חשוב היום. אני הולך עכשיו לספר את זה לתלמידים בבית הספר”.

ScreenHunter 63

את המשך המסע העברנו בספינה על הנילוס, מאסוואן ללוקסור. בשיט הזה, נגלה היה נוף מונוטוני ומושך את העין ולהב. חופי הנילוס ירוקים, ועליהם נגלים מדי פעם כפרים, ובעיקר שטחי מרעה ועליהם פרה בודדה, איכר לבוש גלאבייה לבנה שחורש את האדמה הדשנה בחמור או בשור ובמחרשת עץ, קבוצות ילדים מנופפים לתיירים. מדי פעם נגלית עיר מודרנית, שאון של צפירות מכוניות שנעלמות בחזרה אל השקט של הנילוס.

סיכום מסע – סעו למצרים! קרובה, זולה מאוד, מרתקת, אנשים חמים, ותחושת זמן שונה מזו של תל-אביב המערבית, של הלחץ, הצורך להספיק, לעמוד ביעדים. מצרים, על כל גווניה, האורבאניים והכפריים, כך נראה, אינה משתנה מזה חמשת אלפים שנה. יום אחד כשאנו נכחד, הפירמידות הענקיות של גיזה עדיין יעמדו על מכונן.

ScreenHunter 77 ScreenHunter 74 ScreenHunter 76

עוד מהבלוג של עו''ד אורון שוורץ

תצוגה מקדימה

הדגל, הקקי והכבוד האבוד של הרשות התובעת

על העמדתה לדין של האמנית ש&^רבנה על הדגל לאחרונה נתבשר העם היושב בציון כי גורמי התביעה החליטו להעמיד לדין גורם חתרני. הפעם זו האמנית נטלי כהן וקסברג. תזכורת – הגברת וקסברג, אמנית וידאו ארט מצודדת ונערית, נעצרה בשנת 2014,...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

תחנה מרכזית – "אומן אקספרס"

רשמי מסע באומן- בין "מאחורי הגדר" של ביאליק ל"גדר חיה" של דורית רביניאן ראש השנה בעיירה אומן שבאוקראינה, הילולת רבי נחמן. מצאתי עצמי עם חבורה משונה, כמו מילואימניק, לן בביתו של איכר אוקראיני עם שלושים גברים על מיטות שדה,...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

זכור את יום המוות

בעקבות הבקשה לערוך לאמיר פיי-גוטמן נתיחה שלאחר המוות הרהורים מפנקסו של עורך-דין, שכיר-יום בבתי המשפט אני זוכר את הפעם הראשונה שניצבתי בחדר הנתיחות במכון לרפואה משפטית...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה