הבלוג של עו''ד אורון שוורץ

oron

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד יחד עם עוה"ד יוגב נרקיס במשרד עורכי הדין "שוורץ-נרקיס" וסטודנט מחקר בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב

עדכונים:

פוסטים: 8

עוקבים: 2

החל מינואר 2016

על פרשת מירי רגב נגד גילי גולן. מחוויותיו של עורך דין עברי בהתמודדות עם תיק לשון הרע של העשור השביעי למדינה

08/12/2016

 

עו"ד דורית בלר דה-בלר, גילי גולן ועו"ד אורון שוורץ

על הבחור ההוא עם ה”פה של ג’ורה” שהתקלס בחברת הכנסת דאז, מירי רגב, שמעתי כמו כולם. צקצקתי בלשון ועברתי הלאה. שגרת יומו של עורך דין לא מניחה לו יותר מדי זמן להרהר בצרות של אחרים. אבל יום אחד, גילי גולן, אותו נתבע שקנה את תהילתו בזכות קללות רחוב נמוכות בפייסבוק, יום אחד הוא הגיע אלי. מכאן זה כבר הפך להיות מעניין – קרב סומו עם האשה החזקה במדינה. מי שתוך זמן קצר כבשה את הפוליטיקה המקומית. איימת האליטות הישנות והגוועות. מי יכול עליה. ובכן שכרון כוח מן הסוג הזה הביא אותה עד להתמודדות עם אנשים שהזירה המשפטית היא זירה טבעית עבורם. עבור רגב, זירת המשפט אינה זירה מוכרת. כאן היא טעתה.

אבל עכשיו מעט סדר בעובדות.

הימים, ימי מבצע צוק איתן. שמעון פרס, סגנו של חוזה המדינה שבדרך וזו שאולי תהיה ואולי לא, מציע במחווה של אנושיות וגדלות הפסקת אש הומניטרית. במרחב של המזרח התיכון, גדלות ואצילות נפש איננה תכונה מוערכת. היא נתפשת כחולשה. וישראל, מעצמה אזורית עם נשק אסטרטגי, עדיין מאוכלסת באזרחים נרדפים. פרס, איש שחי את המאה העשרים והמאה העשרים ואחת זכר היטב את המנדט הבריטי, ואת משפחתו שנותרה מאחור בידי קלגסים נאצים. לבני משפחתו לא היה צבא שיגן עליהם. מכאן, פרס, שהבין מצד אחד את עוצמתה האמיתית של המדינה המאורגנת שבנה, יחד עם בני דורו. במו ידיהם. מנגד, הבין גם את מגבלות הכח. הפסקת אש הומניטרית הייתה הצעה שקרעה את ישראל לשניים – את אנשי ישראל של פעם: הצברים שגדלו על מקסם שווא של צדק ו”טוהר נשק”, ואת אנשי ישראל השלישית, אלה שחשים שתמיד דופקים אותם. כנראה בצדק רב. באמת דפקו אותם.

ובכן, הצעת הפסקת האש של פרס קוממה עליה את אנשי ישראל השלישית. מכאן הברקת המקלדת של רגב הייתה מהירה – “מי אתה שמעון פרס שתציע הפסקת אש הומניטארית? עבר זמנך” היא כתבה. אכן, אמירה חצופה. מרושעת משהו בעיני הציבור שחש שישראל נשמטת לו מהידיים. אך כזו שמגיעה מתוך חשדנות רבה באותה ישראל של פעם. זו שמעולם לא באמת שמרה על אנשי ישראל השלישית – אלה שנשלחו בידי ישראל הישנה לעיירות פיתוח בעוד הם נשארו בתל-אביב.

אבל זה מה שבאמת יפה בישראל – דמוקרטיה אמיתית. גם אם מיוזעת. קולנית. עם ריח של זיעת בית-שחי לעתים. אבל אזרחיה חשים בטחון עצום לצעוק, לקלל, לומר את כל מה שעולה על רוחם ולא להסתכל ימינה ושמאלה. סוגריים קטנים – לאחרונה ייסדתי דסק סיני למשרד עורכי הדין שלי: שלוחה בבייג’ין. לקח לי זמן קצר מאוד להבין ששיחה על נושאים משפטים בעלי נגיעה לזכויות אדם, היא שיחה שלא מנהלים עם סינים. ואם ניהלנו שיחה כזו, יכולתי לראות, הלכה למעשה את מבטיהם של הסינים לצדדים. מחפשים את המלשין הנסתר. חירות ביטוי איננה מובנת מאליה. רק אז, הבנתי שישראל היא גן עדן של חירות ביטוי.

ונחזור לרגב. זהו השלב שהמקלדת שלה התנגשה חזיתית בזו של גילי גולן. טיפוס ססגוני. איש מקסים. רחב אופקים. חייכן. מצחיק. אבל כאיש ססגוני, גם המקלדת שלו מפיקה מרגליות בכל מיני צבעים. לאו דווקא בצבעי כחול ואפור. גולן, התבטא כמו הישראלי נקסט דור. בסגנון כל-ישראלי. נמוך. הוא עשה זאת, משום שבישראל, בניגוד לסין מותר לומר הכל ולא יקרה כלום. אר אוט גזוגט- אומרים באידיש – אז הוא אמר. מה קרה. כך לפחות חשבנו. עד לאחרונה.

אם בשנות השבעים מכות בשכונה היו נגמרות בסולחה, היום זה רק מתחיל בחקירת משטרה, ונגמר בתיק חקירה ומרשם פלילי, כתב אישום והרשעה. המישפוט של עולמנו החל לסדר טורי מטריקס של אסור ומותר חדשים בעולמנו. רחוק שנות אור ממדינת הג’ינג’י של ה”למה מה קרה”, ו”אפשר לחשוב”.  העולם הזה נגמר. היום ביטוי כמו של גולן מביא אותך לחקירת משטרה ולאולם בית המשפט כנתבע בגין הוצאת לשון הרע.

ובכן גולן שחרר כנגד רגב קיטור בסגנון “למה מי את מירי רגב שתדברי כך על שמעון פרס”. יא חתיכת…. וכאן מגיעה ההשלמה הישראלית הדוחה והמכוערת. על זה גולן מוצא עצמו לפתע בחקירת משטרה. לימים מסתבר שלחקירה לא ניתן אישור היועץ המשפטי לממשלה כנדרש בעניינים המסדירים חירות ביטוי בזירה הנוגעת לפרלמנטרים. התיק נגנז מחוסר אשמה.

אבל זה ממש לא הסתיים כאן. מהמקום הזה נשלחת לגולן התראה כתובה בידי עורכי דינה של רגב. התנצלות, פיצוי בסך 300 אלף ₪ הם דרשט. כמו שרק עורכי דין רעבים יודעים לנסח. את המכתב הזה תזכרו. הוא עומד לככב עוד כמה פסקאות.

גולן, כמובן לא מוכן לשלם. את הטעות שלו הוא כבר הבין ומיהר להתנצל. זה לא עזר לו.

רגב מוריה ליועציה המשפטיים לתבוע את גולן.

כאן בערך אנשי משרדי- אורון הצנום, יחד עם יוגב נרקיס שותפי ודורית בלר דה-בר [אשה קסם!] חוברים למשימה.

וכאן נכנס נפוליאון בונפרטה ירום הודו. האיש הקטן מקורסיקה אמר פעם, ש”כשהאויב שלך עושה טעויות, אל תפריע לו”.

ובכן, רגב ואנשיה טעו במעשה אחד. רק אחד. אבל גדול.

זוכרים את מכתב ההתראה מלפני כמה פסקאות? כאן הוא חוזר. ובכן, את מכתב ההתראה הזה, מפרסמת רגב בעמוד הפייסבוק שלה. כתובת מגוריו של גולן גלויה. ביג מסיטייק. מכאן גולן כבר חייב לרדת למחתרת. הוא זוכה לאיומים, חפצים המושלכים למרפסת ביתו. להיות מאיום זו תחושה בלתי ניתנת להסבר. לאדם מאוים אין יותר שלוות נפש. וזהו עניין מצלק. לעולם הוא לא ישוב ויהא אותו אדם.

את הטעות הזו הבנו מיד כי יש למנף כתביעה טקטית. ובכן, מיהרנו יחד עם כתב ההגנה והגשנו תביעה-שכנגד על סכום זהה לזה של רגב. 300 אלף, אנחנו לא חזירים. העילות עוולת תקיפה בצוותא. [אין צורך שהתוקף יהיה חמוש באבן המושלכת למרפסתו של גולן, די בכך שהוא לכאורה נוטל חלק כלשהו בביצוע, לרבות התרשלות בחשיפת כתובתו של היריב שתוביל אחר, אולי, לפגוע בגולן].

תשובתה של רגב הייתה כי אין לה קשר לאנשים שפגעו בגולן אם פגעו בו. האמת היא שאני מאמין לה. זה ברור כשמש שהיא לא שלחה אנשים ואפילו לא דמיינה שזה מה שיקרה. ואולם כשעמלנו וחיפשנו, השתעשענו בלחפש הופעות של רגב במדיה. מן השמים נפל לנו קטע שבו היא מופיעה בתפקיד עצמה במצב האומה. הימים ימי ה”סודנים הם סרטן בגופנו” ושאר מרעין בישין. בקטע שביוטיוב היא שואלת את ליאור שליין היכן הוא גר. הוא משיב לה שבתל-אביב. היא דורשת ממנו להיות יותר ספציפי. שליין משיב שהוא פוחד ממנה. ורגב משיבה- ייתכן ותשובה מתוסרטת ומבויימת – “ממני אתה לא צריך לפחד. מהפעילים שלי כן”. זה היה המט שחיפשנו. כשרגב, גם מתוך היעדר מחשבה, רשלנות גרידא חושפת את כתובת המגורים של הנמסיס שלה, היא הייתה חייבת להיות מודעת, משפטית, לקחת בחשבון שמישהו משובש דעת עלול לעשות מעשה. ושוב- שיהיה ברור. ברור לי שלרגב אין יד ורגל בעניין. למטורפים אחרים, כן.

מכל מקום, בשלב הזה המלחמה עברה שלב מן המשפט הפרטי לציבורי. בשלב הזה רגב טוענת מה שאנחנו המשפטנים מכנים- “טענת סף”. יש להורות על מחיקת התובענה שכנגד של גולן כנגד רגב, היא טענה, מן הטעם שרגב אוחזת בחסינות פרלמנטרית.

ובכן, כאן גילינו שטקטיקן טוב מפנה את הגייסות של היריב כנגד היריב עצמו. הטקסט הולך בערך כך – “יש לשלול חסינות פרלמנטרית מחבר כנסת שמטיף או עושה שימוש באלימות”. מי אמר למי? ובכן רגב ואחרים מבני סיעתה כנגד חברת הכנסת זועבי. מט.

טענתה של רגב נדחתה בידי בית המשפט. היא מערערת על דחייה זו ומגיעה לבית המשפט המחוזי בחיפה. שם, בחרנו להעצים את עיקר הטענה המשפטית:  אלימות, נטען בכתב הטענות בערעור, גם אם נעשתה ברשלנות, לכאורה, איננה כלי פרלמנטרי לגיטימי בחברה דמוקרטית. אנו האזרחים לא נתנו כלים כאלה בידיו של פרלמנטר. ולכן אלימות לא יכולה לחסות תחת הגנת החסינות הפרלמנטרית. שנית – החסינות נועדה להגן מפני גרירתו של הפרלמנטר בידי האזרח ממרום הפרלמנט אלי בית המשפט. ואולם, רגב, כבר מצויה הייתה בבית המשפט. היא בחרה בזירה הזו כזירת התגוששות. היא גררה אליה את האזרח. לטעמי, ביג מיסטייק.

גם בית המשפט המחוזי הכריע כנגד רגב. מכאן היה ברור לנו שהקרב של רגב אבוד. היא לא תעז לקחת את העניין לבית המשפט העליון משום ששם היא עלולה לייצר בעיה רוחבית ל120 חברי כנסת חוקי הברזל של האוליגרכיה פעלו את פעולתם.

מכאן הצעת פשרה הייתה מהירה.

בית המשפט הציע ורגב הסכימה. רגב תבקש שתביעתה תדחה. היא לא תקבל שקל. גולן יתנצל וגם תביעתו תידחה. ורגב, ואנחנו עמדנו על כך, תגנה את האלימות שהופנתה כנגד גולן.

אז מה למדנו? בעיקר מה לא לעשות.

כמשפטן, לי ברור שזירת התגוששות בבית המשפט היא זירה שיש לחשוב יותר מפעמיים אם היא זירה נכונה. בטוחה היא בוודאי שלא. בעיקר שעה שאתה הוא המבקש לזום אותה. רגב, למדה, שבית המשפט אינו הזירה הפוליטית המוכרת לה. הוא מתנהל בקצב אחר. על פי חוקים אחרים. אוויר המזגנים שם אחר ואור הניאונים שם הוא אחר.

הפרשה ללא ספק תותיר חותם על הקרב הבלתי נפסק בין האליטות הישנות לחדשות. בין עולם הפוליטיקה למשפט. בין חירות הביטוי מבלי להביט לצדדים בחשש.

ולנו, כמו הלקוח שמקבל 20 שנות מאסר ולפני שמורידים אותו לתא המעצרים באזיקים שואל את עורך הדין שלו – “ומה יהיה איתי עכשיו”. “אתך”, משיב לו עורך דינו, “אני לא יודע. אני הולך לאכול צהריים”.

דבר אחד טוב יצא מזה- רגב שבחרה בבית המשפט בחיפה כזירת ההתגוששות, הייתה זירה מרעננת. חיפה נראית כמו תזכורת לישראל שהייתה פעם. קפסולת זמן לעידן שקפא בשנות השבעים. ישראל הלכה מאז למקום אחר. אחח. כמה יפה חיפה.

עוד מהבלוג של עו''ד אורון שוורץ

תצוגה מקדימה

הדגל, הקקי והכבוד האבוד של הרשות התובעת

על העמדתה לדין של האמנית ש&^רבנה על הדגל לאחרונה נתבשר העם היושב בציון כי גורמי התביעה החליטו להעמיד לדין גורם חתרני. הפעם זו האמנית נטלי כהן וקסברג. תזכורת – הגברת וקסברג, אמנית וידאו ארט מצודדת ונערית, נעצרה בשנת 2014,...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

תחנה מרכזית – "אומן אקספרס"

רשמי מסע באומן- בין "מאחורי הגדר" של ביאליק ל"גדר חיה" של דורית רביניאן ראש השנה בעיירה אומן שבאוקראינה, הילולת רבי נחמן. מצאתי עצמי עם חבורה משונה, כמו מילואימניק, לן בביתו של איכר אוקראיני עם שלושים גברים על מיטות שדה,...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

עוד עד. מדינה

נפלה בחלקי זכות גדולה לקחת חלק בהגנה על חגי פליסיאן, במסגרת הפרשה העגומה והבלתי מפוענחת המכונה "פרשת הבר נוער". פרשה שעלילתה המשפטית נרקחה בשנת 2013 במוחו הקודח של עד מדינה מניפולטיבי וחסר מצפון. שותפי להקמת המשרד יוגב...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה