הבלוג של אורנה פילץ

קפה פילץ

הכותבת היא רָבַּה רפורמית, בעלת תואר שני בספרות מאונ' תל אביב. לומדת ומלמדת קוראת וכותבת. מחברת הספרים: "מרים, ספרי לי את" (ספר ילדים) ו"את ואני – אמא ובת מצווה" שיצאו לאור בהוצאת "כנרת". נשואה לאורי ואמא של טל, תמר והלל.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2010

“תם השרב הגדול

השמש רד לים הכחול

ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.”

פעם כשהייתי צעירה וגרתי בתל אביב עליתי מהים הביתה ובדרך באלנבי או בבוגרשוב ראיתי את מאיר אריאל. רציתי לספר לו כמה שעות טובות בחיים שלי הקשבתי לשירים שלו. כמה הרגשתי, נזכרתי חשבתי ונהניתי בזכותו. אבל לא אמרתי את זה כמובן. מה תופסים בן אדם באמצע הרחוב באמצע היום באמצע החיים ואומרים לו דברים כאלה? חבל. כדאי להגיד דברים כאלה אחר כך מצטערים.

“בסוף מצאו אותו זרוק מתחת
עץ אשכוליות אחד
חשבו שזהו זה הרי הכל
יכול להיות מחד
מאידך התברר
זה לפי שעה בסדר
שתי סטירות הוא התעורר
אם כי בדרך אל החדר
הוא חשב שאם ממילא
גוררים אותו שני אלה
ושקע שוב בתנומה
נו, מה
כל עוד נמשכת הגרירה
זה רק נגמר בעוד סטירה
ארול ארול”

כשהיינו סטודנטיות בירושלים היתה לנו שותפה בשם חנה, צעירה אמריקאית שבאה לעיר הקודש ללמוד באולפן ואף מצאה כאן חתן אבל זה כבר סיפור אחר. יום אחד המורה באולפן הציעה לכל תלמידה לבחור שיר עברי שהיא רוצה ללמוד, משהו שהיא שמעה והייתה רוצה להבין טוב יותר את המילים שלו.

חנה ביקשה ללמוד את “ארול” של מאיר אריאל. בתומה היא חשבה שמ.א. הוא הזמר הכי פופולארי בישראל. “ארול”? מאיר אריאל? “מה זה? מי זה?” למורה באולפן לא היה כנראה חבר שמוצניק וחנה הבינה שמה שהיא נחשפת אליו בדירה הקטנה שלנו ברחוב “כובשי קטמון” זה לא בהכרח הזרם המרכזי של הישראלינה.

“שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר. ”

בצבא היה לי חבר קיבוצניק והוא לקח אותי בפעם הראשונה להופעה של מאיר אריאל בסמטה ביפו או אולי בצוותא. הקהל היה חיילים עם נעלי בית משובצות והחברות שלהם. אלה מהערמות חברה על הדשא. ומאז מאיר אריאל והשירים שלו וביטויים מתוכם והקול והמבט ליווי אותי ועדיין מלווים אותי.

“סוף עונת התפוזים עם ניצה
דבש ניגר מריח הדרים
ניצה בחלון חדרי הציצה
את חושי הקיצה ופתאום…
זרועות וצווארים. ”

אבל בעצם הכרתי את השירים שלו הרבה לפני שהכרתי אותו. בפעם הראשונה ששמעתי וראיתי בטלביזיה את “יש ערמה של חברה על הדשא” הייתי בכיתה ז’ והיה לי חבר שנורא אהבתי מבית ספר אחר, מכיתה ח’. אני הייתי זוכרת את המילים של השירים והוא היה שר את הקטעים של הנגינה בין הבתים כשהיינו הולכים יחד אני הייתי שרה את המילים והוא מתופף על המכוניות ועל הגוף את מה שבין המילים. אחר כך “סוף עונת התפוזים”  של “תמוז” והתחילו המחשבות על זרועות וצווארים.

“שאלו על לב ירושלים
שאלוה לשלומה -
אבנים בלב ירושלים
כיכר השוק הומה.

בשקרים ועוול מתעטפת
לרגל מלאכת החומה
אך מבעד לצעיף נשקפת
עירנו עירומה.

שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק
- רק למה באנו הלום?
- החלמנו חלום?
- הניקץ היום?

יונתי שוב בחגווי הסלע
מרטט הנץ מעל -
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל

זה – ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה – הארצות שמסביבנו
אנחנו זימרתם.


שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בין חצריה
וכל חצר הומה.

וכבר היינו בתנור,
עכשיו על המחבת.
מתפמפמים כבוד שכור,
- מתפצפצים מעט,
- נשרפים כמעט,
- נצרפים לאט.

מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר תן גם לסכין לנוח -
כן, רד מהסכין. ..”

ואחר כך בבגרותי בשנים שהייתי על הקו רמת השרון ירושלים והקשבתי גם לשירים הפוליטיים. אין הרבה שגם מצאו מים חיים אצלנו במקורותינו אבל הם ערים לסכנה ולעיוות שבכיוון שהמדינה הזאת בוחרת בו.

“גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג….”
הבנתי כמה קשה או בעצם בלתי אפשרי להיות נביא במצב בו אנחנו נמצאים על אף שאנחנו כל כך זקוקים לנביאי אמת.  כי במה שנקרא “תרבות הרייטינג” לא צריך לאיים על החיים של מי שלא מנבא לנו טובות. אפשר פשוט להפסיק את המנוי לעתון שלו או לזפזפ אותו ולעבור הלאה למשהו מענג יותר. מתכון לעוגה או תמונות של זמרת בים.

“צולל חופשי ללא מצנח,
לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח,
כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע. ”

והשירים האחרים שליוו אותי בתקופות שונות. שירים על בדידות, אהבה, השראה ויותר מכולם “נשל הנחש” שבכל התקופות האבודות החיפושים המשברים היה ההמנון שלי. הרבה הרבה שנים. וכל השירים האחרים שממש קשה לוותר עליהם אבל חייבים כי “התשוקה לכל כיוון אותי הורסת”.

“זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות.”

יום השנה למוות של מאיר אריאל שנתן לנו ולי כל כך הרבה. אסיים בנחמה כמו שצריך ביום שנה, אחרי תשעה באב, בשיא הקיץ, שנראה כמו סוף ומוות אבל מתעופפים בו כבר הזרעים של העתיד. היום כשאני חושבת על העתיד הרבה פעמים המחשבות מלוות בחשש או חרדה…מסימני הגיל כנראה. אבל כשהייתי צעירה אני זוכרת את ההרגשה הזאת שכל יום הוא הרפתקה. שאני יוצאת מהבית בבוקר ולא יודעת מה יקרה, את מי אני אפגוש, איך היום הזה יגמר.  הייתי רוכבת על הראלי הלבנות שלי עם הפרחים הכחולים למערכת של העתון ולמקומות אחרים עוברת שדות בור ושרה לי “איזה קיץ הולך להיות….”

עוד מהבלוג של אורנה פילץ

תצוגה מקדימה

סיפור על חושך ואהבה

סיפור על חושך ואהבה אלוהים מרחם על ילדי הגן. דרך ההורים, הגננות, הסייעות, המטפלות והמתנדבים כמובן. כשנכנסים לאחת מכיתות הגן במרכז אלי"ע בפתח תקווה לא שמים לב למשהו מיוחד....

תגובות

פורסם לפני 7 years

פסח מצה ומרור.

כָּל שֶׁלא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. המרירות המתוקה חודש וחצי לפני הסדר מתחיל הבאז. "איפה אתם בליל הסדר, עשיתם כבר תוכניות, החלטתם כבר, כי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

יוצאות ממצרים

"יש משהו בסדר המסורתי שהוא נורא גברי. פשוט רואים שהוא מעוצב ע"י גברים- "ביד חזקה ובזרוע נטויה". המון צרכים גבריים, שלי הם זרים. אני חושבת שיש מהויות נשיות שבאות לביטוי בסדר נשים. למשל יצירת הרשת בין הסיפור הגדול (של ההגדה)...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה