הבלוג של אורנה פילץ

קפה פילץ

הכותבת היא רָבַּה רפורמית, בעלת תואר שני בספרות מאונ' תל אביב. לומדת ומלמדת קוראת וכותבת. מחברת הספרים: "מרים, ספרי לי את" (ספר ילדים) ו"את ואני – אמא ובת מצווה" שיצאו לאור בהוצאת "כנרת". נשואה לאורי ואמא של טל, תמר והלל.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2010

* “מלי, עמליה זנגוויל, אומרת לי המורה, אני יודעת שאת יודעת את התשובה, אבל אולי תגידי את זה בצמצום וביתר בהירות? “את הכול, בצמצום, איך אני יכולה לעשות דבר כזה? “וברוריה פיש עונה: אבל מרוב דיבורים לא מבינים. “מה בכל העולם אין מישהו שיהיה מסוגל להבין? “ומתחשק לי להגיד לה אז תגידי, מי אשם, מי שלא תופס או מי שמדבר?”

03/06/2013

“הפרה שרצתה להיות זמרת”. או נורית זרחי הסופרת ששינתה את חיי.

לכבוד שבוע הספר רציתי לכתוב על הספר שהשפיע עלי ושינה את חיי. ניסיתי לכתוב 500 מילה על “משחקי בדידות” של זרחי ולא הצלחתי. ורציתי לכתוב על זרחי בכלל ואיך היא הפכה למנטורית שלי. ולא הצלחתי.

רציתי. ניסיתי. כתבתי. מחקתי.

ובכל זאת איך היא השפיעה עלי?  מה היא מציעה? ומה התורה שלה על רגל אחת?

ראשית הרצון לספר את האמת. לתעד, להעיד. אמת.

בעולם מכור לחנופה ולאמירת מה שהצרכן, הלקוח, ציבור המצביעים מעוניין לשמוע זה לא דבר של מה בכך.

והיא לא מציעה גאולה. בקושי נחמה. וגם הנחמה בגבולות. הנחמה שבשפה. אם השפה מסוגלת להכיל את זה. סוג של נחמה. זה נכנס לשפה. לחוויה האנושית. אנחנו מכירים את זה יכולים לעמוד בזה. לא שזה ישתנה, יהיה נהדר, אחרים כבר לא יעברו את זה. אבל השפה יכולה להכיל את זה זה כבר לא כאב נורא ומשתולל שאין לו שם.

החוויות הכי קשות של יתמות, בדידות, דחייה על כולם אפשר לכתוב ואז וזה הפלא של הספרות: הבדידות מייצרת קשר עם הבדידות של הקוראת.

והיופי של השפה, המשחק, החרוז, השנינה הרעיונות המקוריות. השפע, הכשרון האין סופי. גם כן נחמה. במה להמתיק ימים אם לא בשירים? לא ככה?

אז אני לא הצלחתי לכתוב אבל אני מביאה ציטוטים אהובים מהסופרת האהובה עלי שגם היא מאד אוהבת לצטט.

*

“מלי, עמליה זנגוויל, אומרת לי המורה, אני יודעת שאת יודעת את התשובה, אבל אולי תגידי את זה בצמצום וביתר בהירות?

“את הכול, בצמצום, איך אני יכולה לעשות דבר כזה?

“וברוריה פיש עונה: אבל מרוב דיבורים לא מבינים.

“מה בכל העולם אין מישהו שיהיה מסוגל להבין?

“ומתחשק לי להגיד לה אז תגידי, מי אשם, מי שלא תופס או מי שמדבר?”

*

“מר עכביש,/ חורימיש שמו,/ טווה בלי חומרים,/ בעצמו, מעצמו”

*

“הוא החזיק בספר כמי שנאחז במקל שעה שהוא נגרר בזרם. ער לידיעה שאיש איננו אוחז במקל בקצהו השני.”

*

“הספרים הם המספקים לעיתים, את גרגר החול שיציק לנו עד שנצליח להצמיח פנינה מן הקונכייה הפנימית”.

*

“מה פתאום? זה לא כתר,/ זה כתם./ מאיפה יש לה כתם?/ המלך נתן לה את הכתם,/ כי הוא אוהב אותה.”

*

“מי היה זה שהאכיל אותנו את הפרוסה הריקה,/ מכף היד הראשונה.”

*

“עכשיו שטו גם הכיסאות, שולחן האוכל והעיתונים. ‘מה את עושה?’ שאל מר יגידו, ‘הכול זורם,’ אמרה גרגיר חול, ‘אין טעם להעמיד פנים שלא.’ ‘אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים.’ ‘טוב שזה יגיע גם אליהם,’ אמרה גרגיר חול… ביום השני התעורר מר יגידו לקול שירתה של גרגיר חול. ‘זה מוזר שדג ישיר,’ הוא אמר. “הכול שר, אבל הפעם זו שירת הפרידה שלי,’ אמרה גרגיר חול, ‘אם אף אחד לא רוצה אותי ואף אחד לא חבר שלי, אני עוזבת.”

*

“‘איך נקרא לבוטיק שלנו?’ שאלה אגרסינה. ‘צריך שם קצר ופשוט,’ אמרה סיגי, ‘כי קונים מיד רק מה שמבינים מיד!’

*

“לא רציתי לספר קודם את עניין המזוודה. לאבא היתה מזוודה מלאה מכתבים ודפים שהיו כתובים בהם רעיונות וסיפורים. המזוודה הזאת עברה איתנו לכל מקום כשהיינו בקיבוץ, וכשעברנו משם לבית הראשון שלנו בעיר היא שכבה שם מתחת למיטה של בוריס. וכשעברנו דירה, אז כשהעירייה אמרה שצריך להרוס את הבית שלנו מפני שהיה מתפורר וסכנה לגור בבית כזה, בא בולדוזר. ויום אחד לפני שאמא שלי הספיקה לאסוף את הדברים האחרונים – עלה הבולדוזר על המרפסת ועל המזוודה של אבא שלי עם המכתבים. כשאמא שלי ואני באנו כדי לקחת את המזוודה איתנו לבית החדש- היו הניירות מפוזרים מסביב כמו ציפורים לבנות. כשראינו את זה התחלנו אמא שלי ואני לרוץ, למשוך ולאסוף את הדפים מתחת לאבנים ולהוריד אותם מענפי העצים. אבל הניירות היו רבים כל כך והם עפו ברוח, מתפזרים לכל עבר. בואי, אמרה אז אמא. נלך, אמרתי גם אני. ושתינו הלכנו והשארנו את הדפים של אבא שלי עפים מאחורינו כמו נוצות לבנות תלושות.”

*

אישה אחת גרה בתוך אבטיח

גדול, נורא.

היו לה שם שני שרפרפים

וכיסא ומנורה.

היא חתכה לה חלון

וחצבה לה סלון, ותלתה שם תמונה

והכניסה ארון,

וחתול שיצוד עכברים

היא גדלה בפינה,

ופתאום -

נסתיימה העונה.

הלכה לה אותה האישה,

לחפש לה דירה חדשה.

היא חקרה, שאלה,

לא מצאה שום דבר,

רק חדרון

בתוך גזר

ארוך

אבל

צר.

מעכשיו -

לא היה לה מקום לסלון,

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע

כיסא

וחתול

ושרפרף,

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק

את האף.

*

“מי שעוסק בדיו מתלכלך בדיו, ומי שעוסק בכביסה נרטב ממי סבון. ההבדל הוא שריח הכביסה בנחירינו נתפס כנשי, בעוד כתם הדיו הוא עקבות מעשה מזוהם מאוד, המצהיר בגלוי על מה שעשה היחיד בסתר. כתם הדיו מעיד על חיים פנימיים שנשפכו החוצה, ואילו כתם הסבון מעיד שיש פה מי שמוכן להכחיד את עקבותיהם. …ניכרת יד אישה בבית, אנחנו אומרים על בית מסודר שנעים להיכנס אליו.”

*

“מרים איתו כוסית, המשורר הרץ אימבר(מחבר “התקווה” א.פ.) בתלתליו השחורים ובחוסר נימוסיו […] בלילה עלה הרץ לחדר האורחים וחיטט בספרייתו של פלטון. שעה ארוכה השתהה שם. כולם ידעו שאין מקום לדאגה, כיוון שהוא עשוי לאבד שם את זמנו. פתאום שמענו כולנו צעקה – אקראנדאש! אקראנדאש! רצנו מן הגזוזטרא לחדר הספרייה, והבחור איננו, מאין בא הקול! לא פחות ולא יותר אלא מבית הכבוד. מסתבר ששם בדיוק נחה עליו הרוח, שיר עלה בראשו, והוא חיפש אחרי עיפרון כדי לרושמו. […] מר אימבר חיבר שיר חדש [...] אני לא נהניתי כל כך מן השיר, וגם הברון לא. אולי משום שהעברית שלנו אינה רהוטה די הצורך. ביני לבין עצמי אני יודעת שקשה לי להתייחס בכבוד למי שהשראתו פוקדת אותו במקום כמו זה שהזכרתי קודם.”

*

“‘עכשיו נחליף את שמותיכן לשמות עבריים,’ אמרה המורה, ‘אני מציעה שנקרא לפרחה – פנינה, ולסעידה – שרה.’

“עמליה פנתה לסעידה, למרות שפניה לא הזמינו שיחה. ‘את רוצה שיקראו לך שרה?’ סעידה משכה בכתפיה ואחרי רגע אמרה בלחש: ‘לא מבינה עברית.’

“פניה של עמליה התבהרו. אם כן, אין היא כועסת.

“‘אני אסדר לך את זה,’ לחשה לה וקמה.

“‘המורה, סעידה לא רוצה שיקראו לה שרה, זה שם של זקנים.’

“‘עמליה,’ אמרה המורה, ‘מי ביקש ממך לייצג את סעידה? שרה זה שם יפה מאוד, מהתנ”ך.’

“‘ובכן פנינה וסעידה… שרה,’ תיקנה המורה את עצמה, ‘תתחדשנה בשמותיכן.’ וכיוון שביזבזה זמן יקר, החלה מיד בשיעור.”

*

“אבל יותר טוב שאני לא אתעצבן לפני שאספר לכם איך הגענו לזה, כמו שאמא שלי אומרת לי, ‘אם את לא יכולה לדבר יפה – תשתקי,’ וזה נורא טיפשי, כאילו רק הדברים שאפשר להגיד בצורה יפה באים בחשבון לאמירה, מה זה באמת ככה אצל כל האנשים?… אבל מה הם עושים אם את הדברים שהם רוצים להגיד אי אפשר להגיד יפה? תארו לעצמכם גברת שאומרת בנימוס מושלם לילד (שהוא בנה) ‘בני יקירי, בבקשה, שתצא נשמתך מגופך!’

“אבל לא רגילים לשמוע דבר כזה בתוך שפה יפה, וגם אימהות אף פעם לא רוצות שהילדים שלהן ימותו, ככה בכל אופן תמיד חשבתי (וזה מזל, מפני שילדים אחדים לפעמים, באמת לעתים רחוקות, חושבים אחרת, אבל כמובן רק לרגע).

“רגע, אבל זה בעצם לא נכון. ומה העניין עם אברהם אבינו שרצה להעלות לעולה את יצחק?… אני לא מצליחה לתפוס, אולי בגלל שאין לי אבא.”

*

“דברים רעים וקשים, מפחידים ומגעילים, אחרי שהם עוברים סוף סוף, האם צריך לספר עליהם כדי שייזכרו? אני חושבת שכן. מהי ההיסטוריה, בעצם, אם לא שורה של דברים קשים ומפחידים, עם כמה הפסקות באמצע יותר נעימות?

“כל ההיסטוריונים שאמי סיפרה לי עליהם, ואני מתכוונת להרודוטוס, ופלוטרכוס וגרץ, תיארו את המלחמות הנוראות והצרות בדיוקי דיוקים, מפני שמה שניסו לתאר לא היתה הנעימות, אלא האמת. וגם אני למרות שאני היסטוריונית המשקיפה רק מתוך תיק היד, בכל זאת ברור לי שהדבר החשוב ביותר הוא תיאור הדברים כפי שקרו באמת.”

*

“‘מה את עושה שם?’ שאלה תנינה את תנינה (המדברת אל השומעת).

“‘מקשיבה לשטויות שלך.’

“‘לשטויות שלי,’ חזרה תנינה על דברי תנינה. ‘ככה קורא כל אחד לדברים שהוא לא מבין.’

“‘נכון,’ אמרה תנינה האחרת, ‘וככה עונה כל אחד כשאומרים שהדברים שלו שטויות.’”

*

“אני סוד,/ שאיש לעולם לא יבינו./ אני סוד, שבלע את פתרונו./ פשוט מאוד,/ כתבו אותי על פתק – שאלה ובצד התשובה./ ובלעתי אותי – כי הייתי מאוד רעבה/”

*

“‘הם קילקלו לך את הדיבור,’ לחשה.

“שפתיה של שיקוץ לא נעו. עמליה חבקה אותה וצללה אתה יחד אל מתחת לשמיכה. לפני שעצמה את עיניה, לחשה לה:

“‘לא אכפת לי שעכשיו את שותקת. להפך, זה טוב מאוד. אבל כשאגדל, אקח אותך מפה למקום אחרי לגמרי, רחוק מאוד, שם תדברי ותדברי כמה שתרצי, אני נשבעת לך.’ וכשעמליה גדלה, כך קרה, בדיוק כך.”

עוד מהבלוג של אורנה פילץ

תצוגה מקדימה

סיפור על חושך ואהבה

סיפור על חושך ואהבה אלוהים מרחם על ילדי הגן. דרך ההורים, הגננות, הסייעות, המטפלות והמתנדבים כמובן. כשנכנסים לאחת מכיתות הגן במרכז אלי"ע בפתח תקווה לא שמים לב למשהו מיוחד....

תגובות

פורסם לפני 7 years

פסח מצה ומרור.

כָּל שֶׁלא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. המרירות המתוקה חודש וחצי לפני הסדר מתחיל הבאז. "איפה אתם בליל הסדר, עשיתם כבר תוכניות, החלטתם כבר, כי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

יוצאות ממצרים

"יש משהו בסדר המסורתי שהוא נורא גברי. פשוט רואים שהוא מעוצב ע"י גברים- "ביד חזקה ובזרוע נטויה". המון צרכים גבריים, שלי הם זרים. אני חושבת שיש מהויות נשיות שבאות לביטוי בסדר נשים. למשל יצירת הרשת בין הסיפור הגדול (של ההגדה)...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה