הבלוג של אורנה פילץ

קפה פילץ

הכותבת היא רָבַּה רפורמית, בעלת תואר שני בספרות מאונ' תל אביב. לומדת ומלמדת קוראת וכותבת. מחברת הספרים: "מרים, ספרי לי את" (ספר ילדים) ו"את ואני – אמא ובת מצווה" שיצאו לאור בהוצאת "כנרת". נשואה לאורי ואמא של טל, תמר והלל.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2010

מספרים על פרויד שאמר: “גם אחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, אין לי מושג מה בעצם האישה רוצה.” ואני (להבדיל !) שואלת את עצמי “מה בעצם רוצה הנערה?” אני שואלת את בתי ת. בת הארבע עשרה פלוס. “מה זאת השאלה המטומטמת הזאת?” היא עונה בלי להפסיק למרוח את הטוסט שלה. “מה? כל הנשים רוצות את אותו הדבר?” כל הנערות רוצות אותם דברים? נראה לך הגיוני?”

25/05/2013

מה רוצות הנערות?

סיימתי מפגש נחמד ומוצלח עם קבוצת אמהות ובנות מצווה. אבל משהו הטריד אותי. הרגשתי שרב התקשורת שלי הייתה עם האמהות. שעדיין לא יצרתי קשר אמיתי עם הבנות. שאני לא מכירה אותן. לא מבינה מה מעניין אותן, מה הן רוצות.

למחרת בארוחת הבוקר עם ת. אני נזכרת שיש לי כאן בבית נערה פרטית, אמיתית. אחת שהולכת לחטיבת ביניים (לרוב) ולחוג ציור, מדפדפת באתרי קניות וירטואליים, עושה ביביסיטר, מתקשרת בווטצאפ ובודקת לייקים באינסטגרם. נערה בעורף האויב.

סיפרתי לה על פרויד שאומרים שאמר: “גם אחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, אין לי מושג מה בעצם האישה רוצה.”

ואני (להבדיל כמובן) שואלת את עצמי “מה בעצם רוצה הנערה?”

אולי היא ממרום+ 14 שנותיה תוכל לעזור לי. “אז מה אתן הבנות רוצות?

אחרי ה”מה זאת החפירה הזאת על הבוקר?” כשאני מתעקשת היא עונה בלי להפסיק למרוח את הטוסט שלה: “מה זאת השאלה המטומטמת הזאת?”

ת. בתצלום של דורון הומינר

קצת תשומת לב בבקשה. ת. בצילום של דורון הומינר

(סליחה על השפה, פשוט אמת בפרסום)

“מה? כל הנשים רוצות את אותו הדבר?” כל הנערות רוצות אותם דברים? נראה לך הגיוני?” “השאלה הזאת כללית מדי, אין לה תשובה”!

יש הגיון בתשובה שלה.

או. קי. בסדר.

“אז מה את רוצה?”

(ואני שואלת את עצמי האם פרויד ניסה לשאול את אשתו מה היא רוצה, וחושבת גם הלאה האם אי פעם שאלו אותי. אבל לא נפתח בכתב את הכיוון הזה.)

“אני רוצה תשומת לב. הרבה. הרבה הרבה תשומת לב.” אני מופתעת מהתשובה הישירה והכנה.

“הרבה תשומת לב”. במילים ברורות, לא בדרכים עקיפות ומטריפות בלי אקטינג אאוט למיניהם. אז קודם כל כל הכבוד לה. אני חושבת לעצמי. זה טוב. ישר, פשוט, כמו שצריך.

“אבל אני לא הנערה הטיפוסית.” היא ממשיכה. “אם את רוצה לדעת מה רוצה הנערה הטיפוסית תשאלי את ר. ב.” היא עונה בהתנשאות מרגיזה. בעיקר בכדי לעצבן אותי, כמובן, ואני (איך לא) נופלת למלכודת.

השיחה הקטנה הזאת ממשיכה להתגלגל בראש שלי. אני שואלת את עצמי מה בעצם היא אמרה לי הבת שלי.

אולי היא אמרה לי שלא מוצא חן בעיניה שאני מתעניינת בנערות באופן כללי. היא מעדיפה שאני אתעניין בה באופן ספציפי.

במקום שאני אשתמש בידע שלי על נערות עבור הבת הפרטית שלי אני מבקשת ממנה מידע בכדי לעבוד על הקשר שלי עם נערות אחרות. ואני עוד מאמינה שהיא תעזור לי…תמימה שכמותי.

אבל אני נשארת עם ה תשומת לב.

מה זאת בעצם תשומת לב. לשים לב.

לשים את הלב. איתה בשבילה. אליה אל מי שהיא. בלי להתחשב במה שמסביב.

יש את המשימות, ההישגים, היעדים.

ויש את ה תשומת לב. שרוצה את שלה. שהיא סוג של מקל בגלגלים.

כמו תינוקת שבוכה וצריך לעזוב הכל להניח מה שיש ביד ולקחת אותה על הידיים. להניח למשימות, להשגים, ליעדים.

ואולי בכלל הכי חשובות ההפרעות שבדרך.

כשאני שואלת עוד אני נענית ב: “אמא. די!”

אז המחשבות והשאלות מלוות אותי. מה הדרך הטובה לבקש תשומת לב? ולתת אותה? ואיך למצוא את שביל הזהב בין הצורך שלה ובין היכולות שלי להענות? והאם הצורך הזה הוא מופנה בעיקר כלפי? או שיש לו עוד נמענים? ולמה דווקא אלי? עד כמה זאת הבניה חברתית ואם כן אז מה? ומתי הצרכים אותנטיים ומתי מקורם בכל מיני הבל וזבל שהתקשורת משופעת בהם? לא קל למצוא את הדרך בסבך.

*

כשהתחלתי לכתוב את הספר שלי “את ואני. אמא ובת מצווה” ת. אמרה לי “אמא אני מקווה שאנשים לא יחשבו שאם כתבת ספר על אמהות ובנות אז את בעצמך יודעת הכל על איך להיות אמא לבת.”

הבטחתי לה שאף אחד לא תחשוב את זה.

עוד מהבלוג של אורנה פילץ

Thumbnail

סיפור על חושך ואהבה

סיפור על חושך ואהבה אלוהים מרחם על ילדי הגן. דרך ההורים, הגננות, הסייעות, המטפלות והמתנדבים כמובן. כשנכנסים לאחת מכיתות הגן במרכז אלי"ע בפתח תקווה לא שמים לב למשהו מיוחד....

תגובות

פורסם לפני 7 years

פסח מצה ומרור.

כָּל שֶׁלא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. המרירות המתוקה חודש וחצי לפני הסדר מתחיל הבאז. "איפה אתם בליל הסדר, עשיתם כבר תוכניות, החלטתם כבר, כי...