הבלוג של אורנה פילץ

קפה פילץ

הכותבת היא רָבַּה רפורמית, בעלת תואר שני בספרות מאונ' תל אביב. לומדת ומלמדת קוראת וכותבת. מחברת הספרים: "מרים, ספרי לי את" (ספר ילדים) ו"את ואני – אמא ובת מצווה" שיצאו לאור בהוצאת "כנרת". נשואה לאורי ואמא של טל, תמר והלל.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2010

השנה היא 1992 אני בת שלושים גרושה טרייה או בדיוק מתגרשת. אני מרגישה שאני לעולם לא אתאושש. לאבא שלי מגלים סרטן במוח. ברורים, נסיעות, ניתוחים טיפולים. הגיע הזמן להתפלל. לא זוכרת איך שמעתי על נשות הכותל לראשונה. בכל אופן, באתי, נפגשתי, נכבשתי. אז למה היום אני לא שם? פוסט בהמשכים לשבועות. שבע עולות לתורה. והיום נשות הכותל

10/05/2013

השנה היא 1992 אני בת שלושים גרושה טרייה או בדיוק מתגרשת. אני מרגישה שאני לעולם לא אתאושש. לאבא שלי מגלים סרטן במוח.  ברורים, נסיעות, ניתוחים טיפולים. הגיע הזמן להתפלל.

אולי מאחת המשתתפות בשיעור על נשים ביהדות של הרב דוד הרטמן באונ’ העברית, אולי מהשותפות להדרכה של “קול אשה” סמינר לסטודנטיות מכל העולם של ווג’ס – ארגון הסטודנטים היהודי.

בכל אופן אני מתחילה להצטרף. מתרשמת, מתאהבת. בקריאה בתורה. בטליתות הצבעוניות. במגוון. בשיתוף הפעולה הטבעי בין אורתודוכסיות, מסורתיות, רפורמיות וכאלה שבכלל לא ראו עצמן דתיות. כל זה עשה עלי רושם עצום. ואני מתמלאת אופטימיות. אולי אפשר להתפלל אל קיר, להוציא מים מסלע. אפשרות של חיים, רוחניות, נשיות. משהו טוב, צבעוני מגוון חוצה גבולות ואופטימי עוד יקרה. בפרטי ובכללי.

אני כותבת עליהן את הכתבה הראשונה שלי. הולכת לאדם ברוך ב”גלובס”. הוא נחמד, מחייך, מקסים. קצת מפחיד. קצת שוויצר. יושב שרוע באדנותיות עם הרגליים הארוכות שלו על השולחן. מסביר לי “החיים והמוות ביד העורך, ברצונו יקצר ברצונו יאריך” אני קצת נבהלת ממנו אבל הוא מרגיע: “אל תפחדי. יש לך מה להגיד. תגידי את זה. תכתבי על זה.” אני מראיינת את ענת הופמן ואת בונה הברמן. מתרשמת עמוקות.

היום אני כבר לא שם. למה? ראשית כי הפכתי לשפחה נרצעת של המשפחה שלי. זאת האמת הראשונה והמרה. וגם כי יאיר לפיד וג’קי לוי כבר כתבו טורים שתומכים בנשות הכותל. באופן אישי בגלל פגם אישיותי קשה לי להיות בלב ההסכמה הלאומית הרחבה. זה לא המקום הטבעי שלי. וגם  בשנת 1992 העיר העתיקה זכורה לי כקצת תיירותית, קצת מיופייפת ובכל זאת מסקרנת ומלאת קסם. רק להגיע לשם בבוקר עם חצאית זה כבר היה אירוע דתי עבורי. היום הרובע היהודי נראה לי כמו עוד שכונת עוני ירושלמית. העיר העתיקה מוקפת דגלים. רחבת הכותל מחושקת בשוטרים וחיילים. אני מרגישה בגוף את הדבר הזה בכל צעד. סימני בעלות מאבקי שליטה וכח.

אבל בעלות ואהבה. הן לא נראות אותו דבר. אני לא רואה בירושלים אהבה, טיפוח, טיפול. הרובים המכוונים סביב רחבת הכותל הם הכרחיים בהתחשב בסיטואציה. אבל באופן באופן אישי לגמרי כשאני רואה רובה התפילה היחידה שאני מצליחה להתרכז בה היא שרק לא יפלט למישהו כאן איזה כדור.

אנכי בבית ברמת השרון עם המקלדת בדרך למלאכת יום ששי הלא רוחנית בעליל שלי, אבל לבי בירושלים עם הנשים שכבר יותר מעשרים שנה מגיעות לכותל בראש חודש ועושות היסטוריה עם הטליתות היפות והצבעוניות שלהן. שהתפללו, נאבקו, חטפו, התראיינו, נעצרו, התדיינו והצליחו לשנות ולהרחיב את התפיסה והשיחה הישראלית על נשים ויהדות.

לסיום אצטט מדבריה של ד”ר בונה הברמן ממייסדות הקבוצה אותה ראיינתי בכתבה הראשונה שלי בשנת 1992 בליידי גלובס: “אני מקווה שנגיע למקום שאנחנו עוד לא שם. למקום שעכשיו, אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין אותו”.

עוד מהבלוג של אורנה פילץ

תצוגה מקדימה

סיפור על חושך ואהבה

סיפור על חושך ואהבה אלוהים מרחם על ילדי הגן. דרך ההורים, הגננות, הסייעות, המטפלות והמתנדבים כמובן. כשנכנסים לאחת מכיתות הגן במרכז אלי"ע בפתח תקווה לא שמים לב למשהו מיוחד....

תגובות

פורסם לפני 6 years

פסח מצה ומרור.

כָּל שֶׁלא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. המרירות המתוקה חודש וחצי לפני הסדר מתחיל הבאז. "איפה אתם בליל הסדר, עשיתם כבר תוכניות, החלטתם כבר, כי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

יוצאות ממצרים

"יש משהו בסדר המסורתי שהוא נורא גברי. פשוט רואים שהוא מעוצב ע"י גברים- "ביד חזקה ובזרוע נטויה". המון צרכים גבריים, שלי הם זרים. אני חושבת שיש מהויות נשיות שבאות לביטוי בסדר נשים. למשל יצירת הרשת בין הסיפור הגדול (של ההגדה)...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה