הבלוג של אורנה פילץ

קפה פילץ

הכותבת היא רָבַּה רפורמית, בעלת תואר שני בספרות מאונ' תל אביב. לומדת ומלמדת קוראת וכותבת. מחברת הספרים: "מרים, ספרי לי את" (ספר ילדים) ו"את ואני – אמא ובת מצווה" שיצאו לאור בהוצאת "כנרת". נשואה לאורי ואמא של טל, תמר והלל.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2010

לקראת שבועות, חג מתן תורה. בלי ויכוחים ודיונים מיגעים האם איך כמה ולמה מותר או אסור לנשים לעלות לתורה. שבע נשים שעלו, קיבלו וגם אמרו את שלהן. שבע קריאות שפתחו לי את הראש או הלב. הראשונה הסופרת שולמית הראבן מחברת “שונא הניסים” ואף מילה על עוגת גבינה. פוסט בהמשכים עד שבועות.

08/05/2013


יתכן ומשה רבנו היה מדיר הנשים הראשון. כשאלוהינו מתדרך את רבנו לקראת מעמד הר סיני הוא לא מזכיר אותנו הנשים. אבל כשמשה “מעביר את זה הלאה” הוא מוסיף להוראות ולהזהרות לקראת המפגש בין העם לבין אלוהים את המילים הבאות:  ”וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים:  אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה.” המילים האלה לא נאמרו מפי הגבורה. זאת פרשנות גברית יצירתית שבארבע מילים קצרות הופכת את “העם” ל”גברים שבעם”. מאיפה משה הביא את התוספת הזאת? ולמה? ומהם הקלקולים שאולי נבעו ממנה? ארוך ומדכא אז על כל אלה בהזדמנות אחרת.

הפעם, שבוע לפני חג מתן תורה– קבלנה תיקון!

אמנם הורחקנו הודחקנו ומודרנו אבל החדשות הטובות הן שחזרנו!

מה החזרה שלנו מתקנת? איך היא משנה הכל? במקום להסביר אני פשוט אדגים. כי ההוכחה היא בפודינג (וזה יהיה הכי קרוב שאגיע השבוע לעוגת גבינה)

עליה ראשונה

העולה לתורה הראשונה שלי היא הסופרת שולמית הראבן מחברת “שונא הניסים” הפותח את הטרילוגיה “צמאון”. אבל עוד לפני שולמית הראבן ציטוטיים מהתורה. כולנו מכירות אותם ואחרים דומים להם:

שמות יז

(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה’: (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:  (ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:

במדבר כ

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’: (ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה’ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: …(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:

(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:

כולנו מכירות. וזוכרות איך לימדו אותנו את זה בבית הספר. בני ישראל כפויי טובה, קטני אמונה, חומרניים, נותנים להם אצבע (מוציאים אותם מבית עבדים) והם לא אומרים “דיינו”!

“שונא הניסים” מספר את סיפור יציאת מצרים דרך נקודת המבט של אשחר, נער שוליים מבני ישראל. ולפני הציטוט אזהרה. השפה של הראבן היא לא השפה של “סלונה”. אנחנו קופצות לרגע  מדיזינגוף סנטר למדבר יהודה. מטפורית. אז קחו נשימה עמוקה:

“שתי הנשים קרבו אל אשחר, במקומו המרוחק מהמחנה. בצניעות הלכו, בשפלות הרוח, ובנמיכות גמורה שאלו אותו אם אינו יודע דבר על גבים שאולי עוד יש בהם  מעט מים.  יודעות הן, אמרו, שמשפחתן, בית צורי, אינה הגדולה שבשבטי ישראל, אבל יש להם תינוקות חולים. הנה, יכול הוא לראות בעצמו את הילדים האלה שבחיקן, ושדיהן חרבו ומים אין. אשחר הביט בן כנעוץ על שיפוד….

שתי הנשים שתינוקותיהן גססו מיובש עמדו אף הן קצת בצד. בפי התינוקות שבזרועותיהן תחובים היו סמרטוטים, קרעי האריג של אשחר, אבל כבר לא היה להם כוח למצוץ. אולי גם הארג יבש. שכבו מעולפים, פניהם אדומים, סדק של עיניים כהות מבליח כבוץ שחור רותח דרך עפעפיים כבדים, הידיים הקטנות משתלשלות מטה, רופסות. הכפות כבר נראו מתות. ..

בדוחק הרב לא יכלו שתי נשים לגשת אל קיר המים. הסבל כופף קומתן ולא היה להן כוח להיאבק. אבל התינוקות כבר היו מתים ממילא. משה וחבורתו עברו על פניהן בלי לראותן. עמדו קשות-יום, נועצות עיניים בקיר המים הזולגים ובהמולה הנוראה, הקטלנית שלידו. כפות ידיהם של התינוקות השתלשלו מטה, עכשיו מתות לגמרי.”

זוועה.  תחזרו לפסוקים. רואות איך זה בעצם כבר שם?

שולמית הראבן חושפת את מה שהופך לכל כך ברור מאיליו אחרי שקוראים אותה. הסיפור תלוי בנקודת ההשקפה של מי שמספר אותו. אנחנו רגילים להזדהות עם מי שנמצא בראש הפירמידה, עם אלוהים ועם משה. ככה כתובה התורה, ככה לימדו אותנו בבית הספר. ככה אנחנו. דור המדבר צריך למות בדרך לארץ ישראל. אנחנו שועטים קדימה אל התכלית. הקרבן שלהם נאה לנו טבעי. אבל רגע, מה הסיפור שלהם? של האלמונים, המניקות, התינוקות? אלה שכושלים בדרך אל הארץ המובטחת? הוא בכלל מסופר? מישהו ספר אותם?

“שונא הניסים” הוא ספר דק שכתוב בשפה שלדית. אבל אחרי שקוראים אותו התורה היא כבר לא אותה תורה אבל לא רק היא.

אחרי “שונא הניסים” יש שאלות שלא מפסיקות לנקר. האם הפרויקט הלאומי נבנה תמיד על חורבנו של הפרט? האם אמהות ואידיאולוגיה (דתית/ציונית/ כלשהי) סותרות זו את זו? ואם כן למי אנחנו מחויבות? הכי בסופו של דבר? ואולי זה כבר בכלל לא עלינו, אלא על אלה שעכשיו הם רעבים וצמאים במדבר? סודנים למשל?

עוד מהבלוג של אורנה פילץ

תצוגה מקדימה

סיפור על חושך ואהבה

סיפור על חושך ואהבה אלוהים מרחם על ילדי הגן. דרך ההורים, הגננות, הסייעות, המטפלות והמתנדבים כמובן. כשנכנסים לאחת מכיתות הגן במרכז אלי"ע בפתח תקווה לא שמים לב למשהו מיוחד....

תגובות

פורסם לפני 6 years

פסח מצה ומרור.

כָּל שֶׁלא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. המרירות המתוקה חודש וחצי לפני הסדר מתחיל הבאז. "איפה אתם בליל הסדר, עשיתם כבר תוכניות, החלטתם כבר, כי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

יוצאות ממצרים

"יש משהו בסדר המסורתי שהוא נורא גברי. פשוט רואים שהוא מעוצב ע"י גברים- "ביד חזקה ובזרוע נטויה". המון צרכים גבריים, שלי הם זרים. אני חושבת שיש מהויות נשיות שבאות לביטוי בסדר נשים. למשל יצירת הרשת בין הסיפור הגדול (של ההגדה)...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה