שפעת ורודה

אני מרגישה לאחרונה שאני מפתחת שפעת וורודה. בדומה לאחותה האמריקאית הכחולה. היא הדרך שלי למחות על חוסר הצדק כלפי וקלפי הקהילה שלי

גאוווה שבורה

                                                                                                                                                         קרדיט שאטרסטוק / Third key

מי שצפה מספיק בסדרות משטרה אמריקאיות, אני מאמינה שנתקל במושג ״שפעת כחולה״. אותה מחלה מסתורית שתוקפת לעיתים קבוצות שלמות של אוכפי חוק אמריקאים, כאשר מגיע הרגע בו הם רוצים למחות על דבר מה. כאשר שם בארצות הברית , מגיעה נקודת הרתיחה, נקודה בה כל ציבור השוטרים מרגיש כי נעשה עוול או נבחרה דרך שגוייה. הם פשוט עוזבים הכל. ומודיעים קולקטיבית, כל אחד באופן פרטי ,  כי לא יגיעו לעבודה ומכריזים על יום מחלה.

אני בדומה לאותם שוטרים מעבר לים מתחילה להרגיש איך החום עולה לי, מסתכלת על ההצבעה בכנסת ורואה איך חמישים ותשעה ח"כים מרימים את ידם נגדי, נגד הקהילה שלי. אומרים חלק בגאון ולק במלמול של בושה "כן לכולם, כלומר כן לכולם חוץ מלכם. לכולם מגיע ילדים אבל לא לכם" והחום מתחיל לעלות. אחר כך אני שומעת על אישה צעירה, בת עשרים וחמש שנדקרה ונלחמת על חייה, עוד טרנסג'נדרית נפגעת אלימות. והחום ממשיך לעלות. ואני חושבת על העתירות העומדות מול בג"צ בשבוע הבא בנושאים שונים של הורות גאה. והמדחום כמעט מתפוצץ. ואני שומעת על פרקליטת מדינה שבדיון נוסף על צו הורות (הדרך שבו אמא שלא נשאה את התינוק מקבלת הכרה בהורות) מכנה את בנות הזוג פריווילגיות שמנצלות את הטרנד האחרון בהורות.   ושהיא אינה נכנעת לפופוליזם ולכן דורשת לבטל את צו ההורות. וזהו המדחום מתפוצץ, יש לי שפעת ורודה.

התקפתי בגלל שאני טרנסגנדרית – מאקו

ביום ראשון (אם לא כל שאר הצוות יהיה חולה בשפעת רגילה) אודיע למנהלת הגנים שאני חולה, חולה בשפעת ורודה, שפעת להטב"קית קשה.  ואין מה לחשוש כי היא לא מדבקת.  כלומר לא מדבקת כמו כל מיני סמוטריצ'ים חוששים, היא לא תגרום לאף אדם להמשך למגדר שאינו רוצה, או להזדהות עם מגדר שאינו שלך. אני אצטרף לאלפי חברי הקהילה שכבר הודיעו שהם ביום ראשון בשביתה. אני אצטרף לאותם ארגונים בתי עסק ומקומות עבודה שהכריזו שהם עומדים לצד עובדיהם ואומרים עד כאן. אנחנו חלק פעיל ויצרני בחברה אבל לא זוכים לאותם תנאי מחייה.

כי יש נקודה בה אחת לא יכולה יותר לספוג. בייחוד עם התחושה היא  שהכיוון הוא אחורה. ואת אחרי שהשקעת כל כך הרבה מאמצים. להתקדם ויצאת מהארון, הבנת מי את, ושזה בסדר גמור. בסדר בדיוק כמו אם היית ההפך הגמור. אחרי שלמדת להרים את הראש ולהכריז שונה אבל שווה. לא מוכנה לא יכולה להבליג ולקבל את הגזרה. וזה בכלל לא החוק הספציפי הזה, זה לא שאם הייתה פונדקאות מותרת לכל, העולם היה הופך ורוד (ליצמן לנשום, לא כל וורוד הוא וורוד גאווה) . זה התחושה ששוב ושוב מוציאים אותנו החוצה. מבקשים שנחכה עוד קצת כי יש עוד אנשים שקצת קשה להם אם כל הגאווה הזאת ומגוון הזהויות. שנבליג על העלבונות, נספוג את האלימות ונחכה בסבלונות. זו התחושה שאנחנו לא מוכנות יותר לחכות.

אז תתכוננו לשמוע מאתנו הרבה בימים הקרובים, בעבודה, בלימודים, בכבישים וברחובות. כי אנחנו לא הולכות להעלם, אנחנו פה כדי להישאר, ואנחנו בכל מקום. אנחנו פה צועדות על החיים שלנו, על המשפחות שלנו. ואנחנו לא נוותר. כי אחרי שיוצאים מהארון, שוברים אותו ואין אפשרות להיכנס ולהסתתר. ואולי תאחלו לי ולחברותיי החלמה מהירה, שתעבר כבר השפעת. ותהייה רווחה.

עדכון- מאז שישבתי לכתוב השתנה המון – חברות רבות הצטרפו למחאה

הפגנות רבות מתארגנות בכל הארץ

אגודת מעברים – של הקהילה הטרנסדנדרית  תצא בפלורנטין בצעדת זעם למען החיים

בירושלים נעמוד מול בית ראש הממשלה

בקניון צומת כרמיאל

פרדס חנה כרכור

בית הקהילות בחיפה

קניון ערים כ"ס

וזה כל הזמן מתגבר

ואל תשכחו שעוד שבועיים ב2.8 כולנו צועדות בירושלים .

גאווה בזהב

הפעם לא

סיפורי הדרור
בגיל 42. יצאתי למסע ... עם ארבעים נשים מופלאות. אחת מהן אמרה לי אם את כותבת אם יש לך מה להגיד לכי לסלונה... מאז סלונה ואני עברנו המון תהפוכות. אבל עדין אני כותבת. ועדין יש לי מה להגיד אז אני פה ומקווה שאתן רוצות להקשיב.