שורשים

השואה איתי בכול יום מחיי. אני קוראת ספרים על השואה, רואה סרטים שסיפורם שואה ומשתתפת בכול קורס שיכול להוסיף לי עוד ועוד חומר על התקופה הבלתי נתפסת הזאת.
אני רועדת, בוכה ולא מרפה. זה חזק ממני.

על רקע חדר חם ונעים בבית מטופח, יושבת קשישה, בת שמונים ושבע. פניה יפות, עורה לבן כמו שערה המסורק למשעי, לבושה מוקפד עד לפרט האחרון, מקרינה שלווה ושקט. אינטליגנטית, שוקלת כל מילה היוצאת מפיה, כאילו מילה מיותרת תביא עליה אסון. אני מסתכלת לתוך עיניה היפות, הן עצובות, מקרינות סערה, כאב.

ביקשתי ממנה לשתף אותי בסיפור חייה. היא סירבה. טענה כי את "הדבר" שיש לספר היא לא מסוגלת, וחייה האחרים לא ראויים לסיפור. היא כן הסכימה לשתף אותי בתחושות העצב והכאב איתם היא מתמודדת כתוצאה מ"הדבר" שעברה.

soah

הנה הסיפור:

הייתי בת שבע עשרה כשלקחו את כל משפחתי. כשאני אומרת משפחתי זה אומר את כולם. גרנו בכפר קטן והם לקחו את כל הכפר.

עם סיום המלחמה מיהרתי לחזור לביתי בתקווה לפגוש שם לפחות חלק מבני משפחתי. לא היה כפר לא היה בית ולא הייתה משפחה.

מכולם נותרתי רק אני בחיים.

כשגיליתי את גודל האבדן, רציתי למות. תחושת הבדידות הייתה נוראית, והיו גם רגשי אשמה על כי אני נשארתי בחיים. כאילו זה קרה על חשבונם.

לא ידעתי איך למות, אז המשכתי לחיות.

כמו הרבה אנשים באותה תקופה, פגשתי את בעלי, היינו שני אנשים צעירים, בודדים, מחפשים דרך להתמודד עם המצב החדש. התחתנו, הקמנו משפחה לתפארת, לכאורה הצלחנו להשתקם והכול בסדר.

אבל זה לא מדויק. יש דברים עליהם אי אפשר להתגבר. אפשר לשים אותם בצד, אפשר לא לדבר עליהם, כל אחד מסיבותיו: כי קשה להיזכר בזה, כי מתביישים, כי נדמה שאם לא נדבר על זה אז אולי זה יעבור.

זה כמובן לא עובר. הדבר שקשה מכל הוא אבדן השורשים.

כאשר חזרתי לכפר מצאתי את כולו שרוף. לא נשאר זכר מהבית שנולדתי בו, מהסביבה שגדלתי בה, מהאנשים שהיו חומת המגן של חיי. כלום. רק אפר ועפר. לא חפץ לא תמונה, רק זיכרונות והזיכרונות מטשטשים ונעלמים עם השנים.

אני לא מצליחה לזכור בבירור את מראה פני הורי ואחיותיי, אני לא מצליחה להרגיש את מגע ידם, אני לא זוכרת את ריח גופם. הם הפכו לצללים, לפעמים אני אפילו תוהה האם בכלל היו קיימים פעם?

אני שואלת שאלות רק מעצמי כי אין נפש חיה בעולם הזה שהכירה אותם ויכולה לעזור לי לזכור. השאלות של איך היה אם היו בחיים, איך היה מראה פניהם, חיוכם, מגע גופם, טורדים את מנוחתי יום ולילה וכידוע בגיל הזה יושבים לבד, והימים ובעיקר הלילות ארוכים מאד.

מי אני? מי היו בני משפחתי? מאיזה רקע באתי? מה עשה אותי האדם שאני? למי אני דומה? האם היו גאים בי, האם היו אוהבים אותי?

אני מחפשת את שורשי, ואני לעולם לא אמצא אותם.

שקט עצוב השתרר בחדר. הושטתי לה את שתי ידי לאחוז בידיה הגרומות. לדבר לא יכולתי כי דמעות חנקו את גרוני.

ואחרי הכול, את הדברים הקשים באמת, את "הדבר ההוא", לא ספרה.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.