הבלוג של אורלי כהן - חיים וטעים

חיים וטעים – אוכל ובריאות

אוהבת את החיים הטובים והטעימים: לבשל, לאפות, לצלם, לטעום, לטייל, לבלות, ליצור, לעצב, לשתף, לכתוב ולספר. יחד עם זאת, בריאות הגוף, הנפש והנשמה חשובים לי ואני משתדלת לשלב ביניהם. חיים וטעים זה המוטו שלי.

עדכונים:

פוסטים: 419

החל מיולי 2010

אבא שלי – עדיין מלווה אותי יום יום, בכל מה שאני עושה, בעבודה ובבית. אבא – סמל של ניצחון הרוח על החומר, ששרד והגיע להישגים כנגד כל הסיכויים. מלחמת העולם השניה, המחלות הקשות, הנכות של 100% פלוס כל אלו לא הכריעו אותו והוא דהר קדימה בתיאבון גדול לחיות! מישהו אמר הישרדות?

12/07/2011

אבא נפטר בדיוק לפני 25 שנה והוא רק בן 57.

דום לב אמרו לנו. המחלה שלו, מחלת מפרקים קשה, אותה נשא בסבל רב מגיל 13, הגיעה ללב ושמה קץ לחייו המיוסרים גופנית, אך מלאי האושר, האהבה, הגאווה והמוטיבציה.

אבא היה נכה 100%+ (שזה אומר שאם מחברים יחד את כל הנכויות מגיעים ליותר, אבל ב-100% מפסיקים את הספירה). גם ראומטואיד ארטרייטיס RA, גם אנקילוזיג ספונדילייטיס AS, בלי רגל אחת , עם כיבים בשניה, עם קיבוע של עמוד השדרה במסמרים, מפרק ירך סינתטי ועוד….

אבא היה אוטודידקט, בעל חושים מחודדים ותושייה שהפכו אותו למצליחן, כנגד כל הסיכויים. אבא היה הגלדיאטור של החיים.

בסוף השנה ימלאו לאבא 83, אלא שאבא תמיד יישאר בליבנו בן 50+.

הוא לא זכה לראות את ארבעת נכדיו המדהימים ואת המשפחה הנהדרת שלנו גדלה. בקושי ראה אותי מתחתנת ועזב אותנו. אמא נשארה אלמנה (והיא רק בת 53), נאמנה לזוגיות שלהם, ולבד. למרות התמיכה מצד המשפחה, היא לא מצאה מקום בחייה לזוגיות נוספת. לצערי הרב היא עדין לבד.

בימי השבעה שאחרי מותו, מצאנו יומן שכתב בסתר בחודש האחרון לחייו, וביקש שיקרא רק לאחר מותו. כנראה שהוא הרגיש שסופו קרב, או שכתיבת היומן שחררה אותו והוא נפרד מאיתנו באמצעותו. לעולם לא נדע.

איש מאיתנו לא ידע על היומן הזה. לא אחותי שהיתה אז רק בת 17 וגרה בבית, לא אמא שלי, שטיפלה בו במסירות אין קץ, באהבה ובקבלה ברמה אלוהית ממש, ולא אני שהייתי קשורה אליו בכל נימי נפשי בחוטי הערצה, הערכה ואהבה רבים.

כדי להנציח את זכרו וללמוד מחכמת חייו ומתפישת עולמו, אני מעלה כאן חלק קטן מהיומן המהווה גם צוהר להיסטוריה של יהדות רומניה בשנים 1941- 1944, ימים קשים ואפלים של אנטישמיות ואובדן, בזמן במלחמת העולם השניה.

לא ביצעתי שינויים בטקסט והדברים מובאים כלשונם, עם ההומור, והכאב הגדול:

אהרן בלומנפלד  לא לקריאה בזמן חיי

מאי 1985

אני חייב לעצור ולרוקן קצת את המצברים שלי שהם מלאים מדי. אני חושב שככל שאני אכתוב יותר, יוקל לי. הצטבר בליבי כל כך הרבה חומר, שאפילו סופר כמו קרונין, שהוא אגב הסופר האהוב עלי ביותר (ע”ע טירת הכובען א.כ.), היה מתקשה לכתוב, ולהעביר את המועקה ואת הטראומה שעברו עלי משנת 1941.

אני רוצה להבליט בחומר זה את הטרגדיה, את ה”תקר” שקרה לי.

הרי בתפילה של הימים הנוראים כתוב “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” אבל אצלי היתה בעיה בין שני התאריכים הללו….

אז נתחיל בילדות הקשה שלי.

עד שנת 1940 הייתי ילד רגיל ותלמיד מעל הממוצע. המקצוע האהוב עלי היה גיאוגרפיה, וחלמתי להיות מורה לגיאוגרפיה. בלילות הייתי שוכב במיטה ומתאר בדמיוני את החיים במקומות רחוקים באפריקה ובאסיה (אני זוכר שחשבתי למה בהודו יש רעב…) וחלמתי לבקר שם כשאגדל. המקצוע שידעתי הכי טוב היה מתמטיקה, והתלמידים, שהיו גדולים ממני הכריחו אותי ללמד אותם. לכן, הייתי מסיים את כל השיעורים בכיתה ובדרך הביתה הייתי מסביר ומלמד אותם את החומר. [רק תלמידה אחת לא רצתה את עזרתי, וזה דווקא אכזב אותי. קראו לה פאולינה רוטשטיין ואהבתי להסתכל על עיניה היפות ולשוחח ולהתווכח איתה. אבל בזה הסתכמה כל הקרבה בינינו. הייתי מאד נאיבי ולא ידעתי שאפשר להתקדם יותר...]

פעם אחת גער בי המורה על שאני עוזר לתלמידים ובגללי הם אינם מתאמצים ללמוד ופקד עלי להפסיק לעזור להם. ואז, בבוקר אחד, בחורף קר ומושלג, בדרך לבית הספר, התנפל עלי תלמיד, גוי, ושיסף את גרוני כ”תגמול” על שהפסקתי ללמד אותו. במצב קשה ולאחר שאיבדתי הרבה דם בשלג, החזירו אותי הביתה. לא יצאתי מהבית חודשיים, ולא ביקרתי בבית הספר עד האביב.

מספר ימים אחרי שחזרתי ללמוד, בא המורה בוקר אחד ואמר לכל היהודים לעזוב את בית הספר “כהוראה מגבוה”. בזה נגמרו הלימודים שלי!ניסיתי ללמוד בבית, אבל זה היה קשה וההתקדמות שלי היתה כמעט אפס.

כעבור מספר חודשים, בסוף הקיץ, כשריח הגשם כבר עמד באוויר, הודיע ראש המועצה ש”קיבל פקודה” שעד למחרת בבוקר בשעה 8, לא יישאר אף יהודי בעיירה, ושכל היהודים מהעיירות והכפרים יעברו לבירת במחוז – בוטושן (Botosani). בהתחלה קיבלנו כולנו שוק, אבל כעבור כמה שעות השלמנו עם הגזירה וכך כל הלילה ארזנו את כל הדברים החשובים, ולפנות בוקר העמסנו 3 עגלות מלאות מאד ויצאנו לדרך.

זה היה בשבת בבוקר. אף על פי שעברו מאז 45 שנה, אני זוכר כל פרט כאילו שזה קרה אתמול. היה פחד נוראי באוויר. היינו על סף ייאוש. רבים מהיהודים ספגו עלבונות, מכות, אונס. במשפחה שלנו, תודה לאל, עברנו את הדרך בשלום, והגענו בערב לבוטושן. מרחק של 24 ק”מ לקח 10 שעות. בלילה הראשון ישננו בפרוזדור של בית מלון. למחרת הלכו ההורים לחפש דירה להשכיר. מהרגע הראשון היה ברור שזו כמעט משימה בלתי אפשרית. בעיר הקטנה הזו דחסו בערך עוד 40% פליטים יהודים. בסוף מצאו ההורים “דירה” של 22 מטר מרובע. היה חדר אחד והול של 1X6 מטר. בקיץ ההול שימש חצי מטבח וחצי חדר אוכל ובחורף ההול היה מקרר, מחסן למזון, ומקום אחסון לעצים לחימום החדר. בתוך החדר היה צפוף נורא: מיטות אחת על השנייה ובחורף שימש החדר גם כמטבח.

עכשיו אני מבקש להודיע שהחומר שאני אכתוב מכאן והלאה זה בפירוש לא ביקורת וגם לא אשמתו של אף אחד. בבית היתה השלמה עם המצב, כמו שאומרים: הרמת דגל לבן.

אני הרגשתי שבבית, כפי שתיארתי קודם, שררה אווירה כמו על הסיפון של הטיטאניק. כל היום היו משחקים דומינו, רמי… וכל הדיבורים והוויכוחים היו, סליחה, בנאליים.

בתקופה הזו, התחלתי ללמוד הנחת תפילין וההורים לקחו לי רב בשם משיח. הזקן הרביץ בי תורה כמעט כל יום. כל כך “נתפסתי” לזה שחשבתי להתמיד בתפילה. זכור לי איזה עונג ונחת הבאתי להורים כשעליתי לתורה לקרוא את ההפטרה כמקובל אצל כל ילד שמגיע למצוות. ההורים בכו מאושר והרב של העיר ברך את ההורים וביקש שאמשיך להניח תפילין לפחות שנה. אני הבטחתי, אבל לצערי לא קיימתי בגלל שיש לי בעיה בחיים, והבעיה הזו הולכת איתי עד עצם היום הזה, (כלומר 1985): אני לא שוחה עם הזרם.

בסוף שנת 1941, בעודי בן 13, התחלתי לחשוב שאנחנו חיים מחסכונות למעלה משנה, ולא יודעים מתי זה יגמר. נכנסתי ממש לדפרסיה! לא דיברתי בבית עם אף אחד. כל היום הייתי יושב בחוץ וחושב: בבית יושבת אחותי, ממש יפיפייה, בלי שום חברה או לימודים. בקיץ היתה רוקמת והחורף סורגת. היא היתה פורמת סוודרים ישנים ועושה קומבינציות או שאמא היתה משיגה לה צמר גלם מהשוק ואחותי היתה מגלגלת אותו לחוטים כדי שיהיה לה במה לסרוג. היו לה פנים קטיפתיות ועיניים גדולות ויפות אבל תמיד היה נראה לי כאילו שהן מלאות בדמעות. אחי הקטן היה הולך לבי”ס לסירוגין. זאת אומרת כל חודש היו מבקשים שכר לימוד, אז הוא היה נשאר בבית עד ה- 10 לחודש ומהתאריך הזה היה יותר קל, או שוויתרו על הכסף או שלקחו שכר לימוד סמלי. בכל מקרה הוא הפסיק ללמוד אחרי כיתה ג’. הדברים האלו גרמו לי צער רב.

למרות שהייתי רק בן 13 הייתי רציני מאד, ממש כמו אדם מבוגר, אז החלטתי לצאת לעבודה! ….

_______________________________________________________________________

אבא הספיק לכתוב עוד כמה עמודים שמתעדים את הקורות אותו בזמן המלחמה, את התושיה שלו  ואת הניצחון הפרטי שלו ושל משפחתו. אני מקווה שהמילים האלו שיחררו קצת את העומס הרגשי של אבא, וחודש אחרי כתיבת שורות אלו הוא הלך לעולמו.

יהי זכרו ברוך!

אם מישהו מהקוראים מכיר את צאצאיה של “פאולינה רוטשטיין” חברת הילדות של אבא – אשמח לשמוע על כך!

עוד מהבלוג של אורלי כהן - חיים וטעים

תצוגה מקדימה

עוגיות שיבולת שועל קריספיות שאי אפשר להפסיק לאכול

היום, אחרי למעלה משבוע הצלחתי סוף סוף לעמוד על הרגליים ולהכנס למטבח. כן, הגב עוד כואב אבל אם אחכה עד שיעבור לחלוטין אפסיד את כל החיים. כמו שאם ביל גייטס היה מחכה עד שלתוכנת ״חלונות״ לא יהיו באגים, הוא לא היה משווק אותה עד...

תצוגה מקדימה

עוגת שמרים גבינה - עוגה כנענית

את הריח הנפלא של עוגת שמרים בבית ממש קשה לתאר, אולם יש לי הרגשה שממש לא צריך. יחד עם זאת, הריח המוכר הממכר הזה הוא כאין וכאפס לעומת ריח של עוגת שמרים עם גבינה ווניל. אוחחח הבית כולו מתמלא בשומת נהדרת... והמראה? תראו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה