הבלוג של אורלי כהן - חיים וטעים

חיים וטעים – אוכל ובריאות

אוהבת את החיים הטובים והטעימים: לבשל, לאפות, לצלם, לטעום, לטייל, לבלות, ליצור, לעצב, לשתף, לכתוב ולספר. יחד עם זאת, בריאות הגוף, הנפש והנשמה חשובים לי ואני משתדלת לשלב ביניהם. חיים וטעים זה המוטו שלי.

עדכונים:

פוסטים: 419

החל מיולי 2010

בהמשך לפוסט האורח של בעלי – איש הברזל, כתבתי גם אני את חוויותי כמלווה שלו בתחרות. מלווה עם פיברומיאלגיה. איזו התרגשות!

23/07/2012

בכותרת משנה אני רוצה לקרוא לפוסט הזה:

על רצון ונחישות.

ולא, זו איננה ביקורת על ספר חדש של ג’ין אוסטין. זהו סיפורו של איש הברזל (המלך) מהזוית הפרטית שלי. פוסט שכתב המלך על חוויותיו – כאן.

כוח הרצון והנחישות הם לב ליבו של כל העסק. אבל לא רק כוח הרצון והנחישות של האתלט המתחרה. יש כאן מערכת תומכת במספר מעגלים: משפחה קרובה, חברים, אתלטים שותפים לדרך ומאמן.

התחרות מתחילה חצי שנה קודם, האימון, הדריכות, סדר היום, אורח החיים, הכל מתכוונן לקראת ה- 1.7.12. אפילו הדברים הקטנים ביותר כמו: סידור המרתף, הזמנת זיפות לגג, תריס תקוע… כל אלו מחכים ברשימה מסודרת שתלויה על המקרר. מחכים ליום אחרי התחרות.

3 ימים לפני התחרות טסנו לאוסטריה: בעלי (המלך) הטוען לתואר “איש הברזל”, יוסי אביו, מזוודת האופניים הענקית, מזוודת הציוד, קצת בגדים (חלקם חמים, כי שבוע קודם היו ברקים ורעמים באמסטרדם…),  אני ו… הפיברו שלי.

זה הזמן לספר:יש לי פיברומיאלגיה.

זהו מצב כרוני ואני חיה עימו, רוב הזמן בשלום ובהשלמה, אם כי לעיתים באורח בלתי צפוי לחלוטין הוא משבית אותי מכל שמחה ומכל פעילות. כאבים, עייפות וכמו בלון שהוציאו לו את האוויר, כך אני קורסת לי באופן מפתיע בדיוק כשזה הכי לא מתאים. WOW. אני מתרגשת. זו פעם ראשונה שאני כותבת על זה. (עכשיו נהוג לומר בקבוצות התמיכה “אוהבים אותך אורלי” אבל לא לשם כך כתבתי זאת! אלא כדי לתת רקע לראיית הדברים מהזוית שלי.

נחתנו בשדה התעופה של וינה, משלחת מכובדת שגורל כל אחד מחבריה קשור ומשפיע על האחרים. הכל דפק כמו מבצע צבאי: מתוזמן, מתואם ומלא בתחושת שליחות. נשלחנו לבצע משימה!

אחרי לילה נטול שינה (שינה מרעננת הינה פרמטר חשוב בפיברו) וטיסה רווית כאבים, נותרו לנו עוד 300 ק”מ לקלגנפורט לצורך הרשמה לתחרות ומשם למלון. אני עייפה, המלך עייף, מתוח ונרגש, אך מנסים לשמור על מוראל גבוה. הגענו אחר הצהרים. הכל מקושט וה- EXPO על שלל דוכניו גורם לעלייה במפלס ההתרגשות. נכנסנו פנימה, לדוכן ההרשמה. המלך קיבל את מעטפת הרישום, ענדו לו צמיד על היד (כזה שאי אפשר להוריד, כמו בבית יולדות) ונתנו לו במתנה תיק גב עם לוגו IM. צילום עם פוקוס על היד והצמיד! והעלאה לפייסבוק. החברים מתחילים לפרגן ולברך. איזה כיף! עכשיו אפשר לנסוע למלון, לאכול ולנוח. עשינו זאת! הוא רשום!

בערב, ארוחת פסטה במסעדה איטלקית מצוינת תוך כדי צפייה במשחק הכדורגל בין איטליה לגרמניה. נכנסים לאווירה ומעודדים (נחשו את מי). שוכחים לשעה קלה מהמתח שלקראת התחרות.

למחרת בבוקר בעודי משלימה שעות שינה, המלך כבר הספיק להרכיב את האופניים ולקחת אותם ל”רכיבת מבחן”. כי אם צריך לתקן משהו, זה הזמן. יששששש. הכל תקין. ככה זה כשאורזים טוב במזוודה קשיחה וענקית.

החלטנו לצאת לטייל באזור. טיפסנו על אחד מהרי האלפים, באוטו כמובן, ותפסנו לנו שלווה לכמה שעות. ניסינו להפיג את המתח. נראה לי שהניסיון די הצליח, עבורי לפחות.

אין חליפות!

יום לפני התחרות. השכמנו קום ונסענו ל-DOM לתדריך. נכון, התדריך מיועד למשתתפים, אבל אנחנו כבר שם, לא נכנס לשמוע? הדום הוא אוהל ענק. לבמה עלה אחד המארגנים, איש ברזל בעצמו ונתן טיפים (לדעתי ממש שווים) לגבי מה לארוז בכל שקית, מה לרשום, מה להדביק ועוד כהנה וכהנה טיפים מעשיים מ”אחד שיודע” בהומור ורוח טובה. אך אז הוא העביר את זכות הדיבור לנציג “וועדת הטמפרטורה” שהודיע בפאתוס גדול שהפעם אסור יהיה להשתמש בחליפות השחייה. שקט של הלם השתרר באוהל, ואחרי כמה שניות השקט התחלף בזמזום של המתחרים שדיברו זה עם זה בבהלה על רוע הגזרה. “מה יהיה??? הרי כך התאמנו! אי אפשר בלי! נהיה עייפים, הלכה התחרות!” ועוד ביטויי ייאוש נוספים. אנשים פרשו מהתחרות. הסתכלתי וראיתי שהמלך בפנים נפולות. מה עושים? החלטתי שזה הזמן שלי להיות מלווה אמיתית, אמפאתית אך יחד עם זאת מחזקת. הבנתי שאת החלטת הנהלת התחרות אי אפשר לשנות ואסור לתת לייאוש לתפוס מקום. אסור לזנוח את החלום. בטח שלא בגלל פרטים טכניים! הרי הגענו עד כאן והניצחון כל כך קרוב… נכון, קל לי יותר, כי אני משקיפה מהצד ולא צריכה להיכנס לאגם למחרת. אני גם מבינה שההחלטה מאכזבת, משבשת תכניות ושתחרות זה לא זמן לעשות שינויים. אולם המחשבות הללו לא מקדמות, נהפוך הוא, הן מורידות את המוטיבציה, מבלבלות, מוציאות מהריכוז וגורמות לאובדן עשתונות. צריך לבצע הערכת מצב ולראות מהי המשמעות האמיתית של החליפה. כי לפעמים, כמו שפרויד אמר, “חליפה היא רק חליפה” (אני יודעת שהוא אמר את זה על סיגר, הוא לא היה איש ברזל). הערכת המצב אומרת שביטול החליפות יוסיפו עוד 15-20 דקות במים, וייגררו עייפות גדולה יותר לשלב האופניים והריצה. המלך נערך למזער את הנזק. השליטה חזרה לידיים שלו! מלך או לא מלך?

רצף האירועים והחום הכבד (37 מעלות) גרמו לי לעייפות נוראית והייתי צריכה לשמור כוחות ליום התחרות. בלב כבד נשארתי במיטה כשהמלך ויוסי נסעו אחר הצהרים להפקיד את האופניים ושקיות התחרות. סמס מהמלך בישר לי שההפקדה בוצעה. ההתרגשות עלתה מדרגה. ארוחת פסטה מוקדמת והיידה למיטה. יום גדול מחר.

יום התחרות הגיע!

התעוררנו בשעה 4 בבוקר (תמיד קראתי לזה 4 לפנות בוקר), התחלתץי את היום עם עייפות גדולה, אבל, היי, זה היום הגדול! האדרנלין נותן לי אנרגיות. לקחנו את הלאנצ’-בוקס שהכינו לנו במלון ויצאנו לדרך. החנינו את הרכב וצעדנו לעבר נקודת הזינוק. נשיקה למלך והוא הלך להתפשט, לשים את צ’יפ התחרות ולהתכונן לזינוק. על שפת האגם פגשנו בו שוב, בבגד ים, חבוש בכובע הים של התחרות, משקפת ופנים מתוחות. עוד נשיקה (הבאה תהייה אחרי 10 שעות) והוא נעלם בין ההמונים שקפצו למים ביריית הפתיחה בשעה 7:00.

יוסי ואני נותרנו על החוף. קפה – זה מה שהיינו צריכים. אחרי 3 שעות ערות, התיישבנו בבית קפה שבפארק, שתינו לנו קפה ראשון של בוקר ותכננו את צעדנו כשלאט לאט נעלמו השחיינים באופק. צריך לשמור על הכוחות. לפחות עוד 15 שעות לפנינו, בעמידה בחום הכבד. אנחנו זה אומר: יוסי, בן 70 פלוס שנעזר במקל הליכה ואני עם הפיברו שלי.

החלטנו לקחת את השאטל (אוטובוס של התחרות) ולנסוע לנקודה הראשונה שבה נוכל לפגוש ברוכבים. נשמע הגיוני וקל, מסתבר שלא כל כך. בעמדת המודיעין של התחרות כמעט ולא דיברו אנגלית אבל סימנו לנו על מפה איפה אנחנו ואיפה עומדים האוטובוסים. יוסי, אל”מ במיל’, ניווט אותנו לתחנה. על איזה אוטובוס עולים? יש 2 קווי שאטל. השם עליהם אפילו אינו דומה לזה שרשום במפה. שאלנו את הנהג שידע גרמנית בלבד (למה זה הפתיע אותי?). איזה מזל שאני דוברת אידיש מהבית, כך הבנתי על איזה אוטובוס לעלות. נסיעה של 30 דקות ואנחנו בתחנה הראשונה.

ואיפה המלך? הו, לשם כך היתה לי המערכת התומכת שלי, שריגשה והדהימה אותי כל כך: חברים בארץ שישבו כל היום מול מסכי המחשב מחוברים לאתר התחרות ועושים refresh כל רגע, כל ערוצי התקשורת האפשריים (שיחות טלפון, סמס, פייסבוק, אימיילים) ולא פחות חשוב פלאי הטכנולוגיה (תודה לסטיב ג’ובס שהביאנו עד הלום).

פתחתי חמ”ל

כל כמה דקות נכנסו עדכונים וידיעות: דנה שותפתו של אלכס לאימונים שעדכנה מישראל בזמן אמת, זוהר שם הלינק של התחרות על קיר הפייסבוק שלי ובכך עזר לשרית לעקוב ולהמשיך לעדכן. אני עדכנתי את החברים ובני המשפחה בארץ וחוזר חלילה. תוך כדי, פיתחתי שיטה: גיליתי שאם אני מקלידה מספרי מתחרים שחלפו על פנינו לתוך אתר התחרות אני רואה את ה”ספליטים” שלהם, כלומר, איזה מרחק עברו בכמה זמן. הצלבת המידע הזה עם הנתונים שזרמו אלי לגבי המלך נתן לי אינדיקציה מתי הוא אמור לחלוף באותה נקודה. זה אולי נראה כמו אסטרטגיה צבאית מתוחכמת, אבל זו היתה הברקה של הרגע. תושייה או תסכול ואולי שניהם, מי יודע. אבל זה עבד.

הנה המלך הגיע! חייך למצלמה, לגם מים והמשיך לדווש. העליתי תמונה אופטימית לפייסבוק, לטובת החברים בארץ, ויאללה לנקודה הבאה.

כאן נכונה לנו אכזבה גדולה. אחרי נסיעה של שעה לנקודה הבאה הבנתי, לפי השיטה ה”מתוחכמת” שלי, שאמנם אריאל הלר בדיוק עבר כאן, אבל המלך יגיע לנקודה הזו בעוד שעתיים לפחות, והשאטל האחרון חזרה יוצא בעוד שעה וחצי. כך עמדנו לנו חבורת מעודדים מאוכזבים (כ- 50 איש), אך מלאי הערצה לאתלטים המדהימים שחולפים על פנינו, ועודדנו במלוא המרץ (כולל קריאות עידוד, נפנופי ידיים, מחיאות כפיים, שריקות וקפיצות שמחה), את כל הרוכבים שעברו בנקודה בשעה וחצי הבאות. הרי באנו לעודד, לא? אז מה אם הרוכב הפרטי שלנו לא הגיע? לפחות נעודד אחרים. באוטובוס חזרה כבר צנחה עלינו עייפות והסוללה של האייפון שלי התרוקנה. אוףףף! האנרגיה שלנו ירדה פלאים. שילוב של העייפות עם האכזבה מכך שלא ראינו את המלך והתסכול על הארגון הכושל של השאטלים. למה השאטל האחרון יוצא ב- 14:30 אם לפחות חצי מהמתחרים עדיין לא הגיעו לנקודה? תזמון ההסעות היה מותאם למנצחים של התחרות, למקצוענים, לאלו שגומעים את המרחק ב- 10 שעות. אלא, שמקצוענים אלו מגיעים בדרך כלל בלי מעודדים, ואילו המתחרים החובבים, שאמורים לסיים  ב- 14-16 שעות באים עם משפחות וחברים תומכים. איך המארגנים לא ידעו זאת?

קיבלנו עדכון מהארץ שהאתר קרס ואין תזמונים. עכשיו, חשוב יותר מתמיד לפגוש את אלכס ולדווח לחברים. סיים רכיבה? מתחיל ריצה? איפה הוא? אחרי התלבטות וניתוח המסלול, יחד עם הקצב המתוכנן והספליטים של המתחרים האחרים החלטנו לחכות במקום שנראה לנו הכי נכון: בצל, מתחת לעצים. לפי התכנון כל הרצים יעברו שם לפחות פעם אחת. נשב, נתאושש ונחכה לו. וכך היה. אחרי שעה ומשהו של צפייה דרוכה ברצים שחלפו לאורך המסלול, לפתע ראיתי את המלך מתקרב. צהלתי משמחה, נפנפתי בידיים וקפצתי. המלך התקרב ונתן לי נשיקה מעבר לגדר… “תזהר שלא יפסלו אותך על זה” צעקתי. כי בתדריך אמרו שאסור לקיים מגע בין האתלטים לבין המעודדים. “לא אכפת לי” הוא אמר ואני הבנתי כמה הנשיקה הזו חשובה לו. זה היה בק”מ 7-8 של הריצה. לפי החשבון שלי יש לו עיכוב של חצי שעה. כלומר צפי לסיום 14 וחצי שעות.

עדכנתי את החברים בארץ שהמלך נראה במיטבו (הגזמה פרועה) רץ ומחייך. גם הסוללה של האייפון השנה עמדה להתרוקן, צריך לחסוך במשאבים, וכך הפכה שרית לקשר היחידי שלי עם הארץ. שרית עדכנה אותי, התעדכנה על ידי, עדכנה את דנה וכמובן את פרופיל הפייסבוק שלי. שרית למדה את הטרמינולוגיה והפכה למאיר איינשטיין של התחרות!

כשעברו 12 שעות החלטנו ללכת לקו הסיום. זה היה מעיין אמפיתיאטרון כזה, אך ללא מקומות ישיבה. ניתן רק לעמוד. אז עמדנו. קצת על רגל ימין, ואח”כ על רגל שמאל, הרמתי רגל למעלה ודגמנתי חסידה. עברה רבע שעה. עברתי לשורה הראשונה והצטרפתי לכרוז האנרגטי ועודדתי כל מי שסיים בקריאות עידוד ומחיאות כף פלסטיק. משרוקית שחילקו לי עזרה לי לגוון את הפעילות. עברה עוד רבע שעה… אוףףף זה כבר ממש קשה. העייפות ניכרה אצלי בכל שריר ושריר. מה שהחזיק אותי על הרגליים זה המתח והאדרנלין. גם יוסי, שנעזר במקל הליכה הוכיח יכולות של “גיבור על” ונשאר לעמוד על הרגליים כל הזמן הזה. כל הכבוד לו!

וכך, בצורה דומה עברו להן שעתיים נוספות במהלכן גם הסוללה השנייה שבקה חיים וכך אבד לנו הקשר עם “מאיר” ועם הספליטים ועדכון הזמנים.

המשכנו לחכות.

14 שעות חלפו ואוטוטו המלך עתיד לסיים… מתח וציפייה דרוכה. כל מתחרה ישראלי שסיים היה מקור לגאווה, כל אב שסיים עם ילדיו הקטנים את הריצה ריגש אותי. היתה גם הצעת נישואין על קו הגמר, ממש הפנינג ענק עם צמד מנחים חסרי לאות שמלהיבים את הקהל ומעודדים כל אחד ואחד מהמסיימים כאילו חיכו רק לו. באמת מדהים!

הדאגה

בינתיים חלפו כבר 15 שעות והמלך עדיין לא הגיע. ספקות ודאגות החלו מתגנבות לליבי. אולי קרה לו משהו? שמא התקף אסטמה כמו במרתון אמסטרדם? או מכת חום? מי יודע? הרי גם אם מנסים להודיע לי אי אפשר כי אין לי סוללות בשני המכשירים. אם אך, לא נותר אלא לקוות לטוב ולהמתין.

חלפו עוד 28 דקות, שנידמו לי כמו נצח, עד שהכרוז הודיע ברמקול: “קבלו את אלכס כהן”. כמה שניות לאחר מכן, ראינו אותו רץ לעבר קו הגמר. המעודדות עם הפונפונים צהלו משני צידי המסלול, כל הקהל הריע ושרק במשרוקיות, קראתי בקול רם אלכססססס ונופפתי לו בידיי, הוא לא ראה אותי. היה עסוק בלשרוד ולעבור את 20 המטרים האחרונים כשהמנחה אמר:

Alex Cohen You Are An Ironman!

אי אפשר לתאר את התחושה הזאת. התרגשות וגאווה שלובות בהקלה עצומה.

המלך כאן והוא איש ברזל!

חברנו היקר מיקי אמר לי בתחילת הדרך שלהיות איש ברזל זה 85% בראש והיתר… גם.
אחרי החוויה שלנו בקלגנפורט – אוסטריה 2012 אני יכולה להגיד: מיקי צדקת!

עוד מהבלוג של אורלי כהן - חיים וטעים

תצוגה מקדימה

עוגיות שיבולת שועל קריספיות שאי אפשר להפסיק לאכול

היום, אחרי למעלה משבוע הצלחתי סוף סוף לעמוד על הרגליים ולהכנס למטבח. כן, הגב עוד כואב אבל אם אחכה עד שיעבור לחלוטין אפסיד את כל החיים. כמו שאם ביל גייטס היה מחכה עד שלתוכנת ״חלונות״ לא יהיו באגים, הוא לא היה משווק אותה עד...

תצוגה מקדימה

עוגת שמרים גבינה - עוגה כנענית

את הריח הנפלא של עוגת שמרים בבית ממש קשה לתאר, אולם יש לי הרגשה שממש לא צריך. יחד עם זאת, הריח המוכר הממכר הזה הוא כאין וכאפס לעומת ריח של עוגת שמרים עם גבינה ווניל. אוחחח הבית כולו מתמלא בשומת נהדרת... והמראה? תראו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה