הבלוג של אורלי פינקלמן

רק אם נשוט נגיע

חובבת מסעות, סוסים, מוסיקה וספרים, לא בהכרח בסדר הזה. בארץ מחברת חיבורים (כלומר מגייסת מנהלים עבור אירגונים), בחו"ל מספרת סיפורים או - בפשטות - מדריכה טיולים בחברה הגיאוגרפית. ברוכים הבאים למסעות החיים שלי.

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מאוקטובר 2018

עוד בטרם מלאו לי שישה חודשים, ארזו אותי הורי ועברו לקיבוץ אליו הגיע אבי לבדו כילד, ובו התחנך עד שהגיע אביו, ולקח אותו בחזרה למרוקו. סיפורה של שושלת נודדים

29/12/2018

לפני כמה ימים, במפגש מתוך סדרת “משפחות אמיתיות” של יקב טפרברג וסלונה, תוך הקשבה לשיחה המרתקת בין רונית הבר לסנדרה שדה ובנה, מיכאל מושונוב, הציפו אותי הזכרונות. סיפורים על משפחות אחרות תמיד מעלים בי תהיות על הדרכים בהן אנשים נפגשים והופכים למשפחה, על המסורות והערכים שמנחילות משפחות שונות לדורות הבאים, על הייעוד שנקבע לנו בלידתנו ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו כשאנחנו בוחרים את נתיב חיינו. כשמיכאל מושונוב דיבר באהבה על הוריו שתמיד תמכו בו בהגשמת הייעוד שלו, התרגשתי. כשסנדרה שדה דיברה על האגו הבולגרי מול האגו הרומני, נזכרתי שגם בי יש קצת מזה וקצת מזה. הידעתם שהכינוי שהודבק לאבי ז”ל בקיבוץ, שישקו, פירושו “שמן” בבולגרית?

בעוד יומיים, ביום האחרון של השנה, יחול יום הולדתו של אבי. אילו היה חי, היינו חוגגים לו 79 חורפים. למחרת, ביום הראשון של השנה הבאה, יחול יום הולדתה של בתי. הפוסט הזה מוקדש להם, באהבה.

סנדרה שדה ובנה, מיכאל מושונוב. תמכה בו בהגשמת הייעוד שלו

סנדרה שדה ובנה, מיכאל מושונוב. תמכה בו בהגשמת הייעוד שלו

נדודים זו גם דרך להסתגל

אבא שלי עלה ארצה כשהיה בן פחות מעשר, דרך מחנה מעבר בצרפת, במקום שלפני כן שימש כארמון. ארמון לה-שו. די הגיוני, בהתחשב בעובדה שנולד במרוקו בעיירה אל-קסר כביר, שפירוש שמה “הארמון הגדול”, ודי מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא הארמון הגדול ולא הארמון הקטן נותר בהם שמץ של זוהר מימי גדולתם. הוא לא היה נסיך, נהפוך הוא: את רוב שנות ילדותו העביר בבית סבו וסבתו בעיירה, לאחר שאימו מתה בהיותו תינוק. מעולם לא סיפר מה בדיוק גרם לאביו, שהיה שומר מסורת, לשלוח אותו ארצה עם “השומר הצעיר” דווקא, מכל תנועות הנוער.

אז הוא עשה מה שילדים עושים, והסתגל. תחילה הסתגל למחנה המעבר בצרפת, לאחר מכן לחברים החדשים שהכיר, לאונייה שהביאה אותם ארצה בשנת 1949, למוסד “הנרייטה סאלד” בחיפה שבו שהו ובסופו של דבר לקיבוץ המעפיל, שם אומץ על ידי משפחת קלונובר, כי לכל ילד מגיעה משפחה קרובה, גם אם יש לו כבר אחת. עד כדי כך הוא הסתגל, שכעבור מספר שנים, כשהמשפחה שלו עלתה ארצה בהרכב מלא היישר למעברה בצמח, בא אביו לבקרו והיה מזועזע ממה שראו עיניו: בנו בכורו, שזוף, חשוף חזה, במכנסיים קצרים וסנדלים ובחיוך רחב של צבר. בניגוד לאבי, שהסתגל היטב לחיים בארץ, סבי לא הצליח, וכך קרה שהמשפחה כולה, כולל אבי, חזרה למרוקו. רק כעבור כמה שנים חזר אבי ארצה, אל הקיבוץ שחיכה לו בזרועות פתוחות. את השם שישקו, אותו הדביקו לו חבריו החדשים, הוא אימץ באהבה ובשמחה גדולה. ההשתלבות בחברה הישראלית הוכתרה בהצלחה.

אבי, אמי ואני עם משפחת קלונובר, המשפחה המאמצת שלנו מקיבוץ המעפיל

אבי, אמי ואני עם משפחת קלונובר, המשפחה המאמצת שלנו מקיבוץ המעפיל

שורשים לא מחייבים הישארות באותו המקום

אימי, לעומת זאת, נולדה בקיבוץ דן, אותו הקימו הוריה, שעלו ארצה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת: אמה מהונגריה, אביה מטרנסילבניה, מהחלק שהיום שייך לרומניה. שם היא גם פגשה את אבי, שהגיע לשנת שירות אחרי הצבא. הוא עבד בפלחה והיא ברפת. הם התאהבו, התחתנו, ואני נולדתי. לאחר מכן עזבנו את הקיבוץ של אימי ועברנו לקיבוץ של אבי, שם חיינו כשנתיים. ואז, שוב: אורזים אותי יחד עם המעט שיש ועוברים לגור בשכירות במושב, במבנה שפעם שימש בית אימון לאפרוחים ובו רצפת בטון חשופה ושני חדרים שאינם מיועדים למגורי אדם. אבל הורי היו שאפתניים והאמינו שיסתדרו. אימי ואבי, שניהם ללא השכלה מיוחדת, שלא לדבר על הכשרה מקצועית, שניהם ללא גב כלכלי וללא עתיד ברור, החליטו לעזוב את הקיבוץ כי אימי לא יכלה לשאת את הכללים שמונעים ממנה לראות אותי בכל זמן שתרצה, כלומר את עקרון הלינה המשותפת. כך לפחות אני זוכרת, כעבור שנים, את מה שסיפרה לי. הזיכרון הוא איבר גמיש, ואולי לעולם לא אדע מה באמת הניע אותם לצאת אל הלא נודע.

אבי ואימי ביום חתונתם, 27 במרץ 1962

אבי ואימי ביום חתונתם, 27 במרץ 1962

הורי על מדרגות בית אוסישקין, קיבוץ דן. אני בתוך הבטן המתעגלת

הורי על מדרגות בית אוסישקין, קיבוץ דן. אני בתוך הבטן המתעגלת

היעד הוא המשפחה

אבי נדד בעולם לא רק בחיפוש אחרי מקום חדש, אלא בעיקר בחיפוש אחר משפחה חדשה. מעולם לא הייתה לו שאיפה אחרת מלבד להקים לעצמו משפחה שתהיה שונה מזו שגדל בה. הוא אהב מאוד את אחיו – הביולוגיים והמאומצים – ויחד עם זאת חלומו הגדול היה להקים משפחה שלא תיאלץ להתפרק ולהיפרד ושילדיו יישארו קרובים אליו עד יומו האחרון. הוא המשיך לנדוד רק עד שמצא את המקום בו יכול היה להתיישב ולא לזוז ממנו לתמיד, ושם המשפחה היכתה שורשים ונשארה.

ילדות בקיבוץ

ילדות בקיבוץ

אורזים את הבית, שוב

אורזים את הבית, שוב

 

משפחת אזולאי בהרכב מלא: מימין למעלה אני, אחי רונן, אחי דודו. מימין למטה אמי, אחותי אסתי ואבי

משפחת אזולאי בהרכב מלא: מימין למעלה אני, אחי רונן, אחי דודו. מימין למטה אמי דניאלה, אחותי אסתי ואבי שישקו

אבי נדד עד לדן כדי למצוא שם את אימי, ואני נדדתי כמעט עד אילת כדי למצוא את חברי לחיים ואבי ילדי, ויחד נדדנו בעולם למצוא תרופה לבעיה שאת שמה לא ידענו, אך בגללה לא הצלחנו להוליד ילדים. הנדודים והתפילות הביאו לנו את בננו הבכור אחרי תשע שנות ציפייה, ועברו עוד שש שנים עד שהבנו שבתנו כבר נולדה במקום אחר, ונסענו לארץ רחוקה כדי להביא אותה משם ולהפוך את המשפחה שלנו לשלמה.

משפחת פינקלמן: יובל, ארז, אלונה ואני.

עם שלושת האנשים היקרים לי מכל: יובל, ארז ואלונה פינקלמן

בפוסט הקודם שלי, סיפרתי על המסע שעברתי בשבע השנים האחרונות, וכתבתי שהדרכת הטיולים היא בשבילי חזרה לשורשים. לקח לי הרבה שנים לממש את הייעוד שלי, מבלי לשכוח שנדודים בעולם זה טוב ויפה, כל עוד תמיד אני חוזרת אל נמל הבית, המשפחה האמיתית שלי.

נודדת, חווה, מתבוננת. אמש באירוע של יקב טפרברג וסלונה

נודדת, חווה, מתבוננת. באירוע של יקב טפרברג וסלונה

עוד מהבלוג של אורלי פינקלמן

תצוגה מקדימה

רק אם נשוט נגיע

סדנה אחת של כתיבה, זה מה שהיה דרוש לי כדי לחבר את החלקים של הפאזל ולהבין איזה מין בלוג אני הולכת לכתוב. שנים שאני הופכת ברעיון הזה, מעלה אותו לדיון ביני לבין עצמי ומבטלת אותו כלעומת שבא: באמת, מה כבר יש לך לומר? ואז, סדנה אחת...

תגובות

פורסם לפני 7 months
תצוגה מקדימה

הספרים שאיש כבר לא יקרא בהם, לעולם

לפני 13 שנים בדיוק, אחרי לילה של נסיעה ברכבת מקייב לאודסה, ואחרי שפגשנו את הלוחשת לכלבים בפעם הראשונה, כתבתי ביומן: "הבוקר הגענו לאודסה בערך בשבע, על הרציף כבר חיכה לנו איגור, המלווה שלנו מטעם העמותה (...) אי אפשר להגיע לבית...

תגובות

פורסם לפני 7 months
תצוגה מקדימה

לא תמיד חלומות מתגשמים. מי אמר שזה רע?

יש משהו בסיפורי החלוציות ואנו באנו והקמת המדינה שעד היום מעביר בי רטט. סבא וסבתא שלי הקימו את קיבוץ דן בעמק החולה, אימי נולדה שם וגם אני, אבל לא גדלתי שם, אלא במושב מבוסס במרכז הארץ, שפעם, כשהייתי ילדה, עוד היה לנו משק ועבדתי...

תגובות

פורסם לפני 6 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה