הבלוג של אורלי פרוינד

אישה ילדה

בת 50, אמא לשלושה ילדים טל בת 23 שי בן 20 ואיתי בן 11 כולם בחינוך ביתי. עברתי פגיעה מינית קשה בילדות מגיל 5 עד 20, עברתי הליך משפטי ארוך - 14 שנה עד להרשעה. פעילה שנים רבות כדי לסייע לנפגעים ונפגעות מינית בילדות לעבור את ההתמודדות... +עוד

בת 50, אמא לשלושה ילדים טל בת 23 שי בן 20 ואיתי בן 11 כולם בחינוך ביתי. עברתי פגיעה מינית קשה בילדות מגיל 5 עד 20, עברתי הליך משפטי ארוך - 14 שנה עד להרשעה. פעילה שנים רבות כדי לסייע לנפגעים ונפגעות מינית בילדות לעבור את ההתמודדות עם כמה שפחות קשיים, ולחסוך מהם את התלאות שעברתי. בשלוש השנים האחרונות אני משקיעה בעמותה שהקמתי המעניקה טיפול נפשי קבוצתי ופרטני משמעותי לגברים ונשים שעברו פגיעה מינית בילדות- "עמותת יחד מחושך לאור". אני מאמינה שאנחנו הנפגעים והנפגעות יכולים ליצור לעצמנו חיים שיש בהם שמחה סיפוק ומימוש הפוטנציאל על אף ולמרות הפגיעה. אני מקדישה את חיי כדי לאפשר לנפגעים ונפגעות לקבל את הסיוע הנפשי שכל כך דרוש כדי לעבור תהליך משמעותי של צמיחה. אני אוהבת את החיים, למדתי מתוך הסבל להנות גם מהדברים הקטנים, אני עדיין ילדה בהרבה מובנים ולמדתי לאהוב את החלק הזה שבי - הילדים שלי מאוד מאוד אוהבים ואהבו את זה :) למי שרוצה לפנות אלינו לקבלת טיפול נפשי משמעותי פרטני או קבוצתי: http://www.fromdarknesstolighttogether.org/ או לפלא 054-4789690

עדכונים:

פוסטים: 9

עוקבים: 5

החל ממאי 2016

הייתי רוצה לנסות לשתף אתכם במה זה אומר להיות ילדה שנאנסה שנים וצריכה כאישה בוגרת להתמודד עם הגשת תלונה ומשפט ועם החיים בכלל….

31/03/2017

בגיל 4 הייתי ילדה רגילה. הכרתי דברים שילדים מכירים.
בסביבות ארבע או חמש התחלתי לעבור פגיעה מינית קשה ואכזרית.
כל מה שידעתי רגע אחד לפני לא היה עוד,
כל מה שהייתי רגע אחד לפני לא התקיים יותר.
זה כאילו בבת אחת הפכתי למשהו אחר שהוא תמצית כל הרגשות והכאב הנפשי והפיזי הכי נוראי שאתם יכולים לדמיין. ואני רק ילדה!!!! ילדה!!!
מבוגרים מתקשים להכיל אסונות כאלו, אז איך בדיוק ילדים יכולים להצליח להתמודד ?
תדמיינו מה זה לעבור שואה במשך שנים….. אין ילדות אין שמחה אין כלום – מבחוץ הכול משחק כאילו הכול בסדר, מבפנים חורבן.
הנפש שולחת אותות אבל אף אחד לא רואה…… כי אני תלמידה מצטיינת אז כנראה שהכול בסדר.
אז לא אכלתי וכמעט מתתי בגיל 17 במשקל 28 ק”ג מטר שבעים – אז זה אנורקסיה, אני חושבת שאני שמנה ככה הם חושבים…..
אז אין ולא הייתה לי תקוה מגיל 5…6….10….15…..20…., הייאוש היה משהו שנשמתי כל היום והלילה, האימה ממתי הוא יפגע בי שוב, לא היה סדר קבוע, כל שעות היום היו אופציה, לפעמים כמה פעמים ביום, ככה זה כשהדודה אחות של אימא מגדלת אותך ואת שם כל כך הרבה זמן….
וכדי לשרוד אני מנסה להתנהג כאילו שאני בגן עדן, אפילו שאני בגיהינום……
המיפלץ ודודה שלי אשתו הם כוכבי המשפחה…… ואני משתפת פעולה כאילו הכול בסדר.
הסבל הוא כל כך אין סופי שפשוט אי אפשר להכיל אז מדחיקים ומעלימים ואחרי כל כאב נורא ואימה נוראית כאילו עושים ריסט וקמים, וכשכואב לשבת או ללכת אז עוצמים עיניים חזק ומדמיינים שלא כואב ……
ואז הכל נכנס לתוך תיבת ברזל ענקית שנמצאת שם בגוף ובנשמה והיא סגורה עם שרשראות.
אני ידעתי שהתיבה שם, חוויתי אותה בלילות, בימים…. גם אחרי שהפגיעה הפסיקה היא חיה ובועטת בי אבל לא פתחתי אותה עד שהבת שלי נולדה .
החלטתי ללכת להגיש תלונה אחרי שהמשפחה המורחבת לא עשתה כלום כשסיפרתי מה עשה לי וכשאחותי גם סיפרה שנפגעה ממנו. הם רק הבטיחו שיעשו משהו אבל זה היה סתם כדי שנשתוק.
מצאתי את עצמי צריכה לפתוח את התיבה האיומה הזו עם זיכרונות חיים של 15 שנה מול חוקר זר בחדר שאליו נכנסו ויצאו אנשים. גם אם הייתי בחדר אחד אתו לבד זה עדיין היה לפתוח את התיבה בפעם הראשונה , להתמודד עם החוויות החיות של הזוועה ולהוציא החוצה במילים את מה שקרה לי. זו לא האישה שנכנסה לחדר החקירות והתמודדה זו הילדה שהייתי. רק רציתי שזה יגמר, הכי מהר שאפשר. לא יכולתי יותר, זה היה יותר גרוע מלצעוד לתוך אש חיה.
כשהגעתי להעיד במשטרה הייתי צריכה להוציא מהמעמקים את השואה הזו לתודעה ומשם לתרגם אותה למילים…. ליד אנשים זרים בחדר שכל הזמן נכנסים ויוצאים ממנו אנשים.
האם זה מפתיע שלא סיפרתי את כל מסכת השנים והאירועים שקרו? האם זה הופך אותי לשקרנית אם אוסיף עוד ועוד פרטים בבית המשפט?
ברור שבכמה שעות חקירה ואפילו ימים אי אפשר לספר הכול, שלא לדבר על זה שלהתמודד עם החוויות החיות האלה, שאולי עבור השוטר הן מילים אבל עבורי הן היו חוויה חיה ממש, זה קשה בצורה בלתי ניתנת לתיאור – אז איך זה שאני שומעת כבר כמה פעמים שאישה שהעידה במשטרה על פגיעה מינית בילדות ואחרי חודשים רבים נחקרה בבית המשפט וסיפרה על דברים נוספים שקרו לה, והוסיפה פרטים מעבר למה שהעידה במשטרה נחשבת לא אמינה????? למה??? כי היא הוסיפה פרטים שלא אמרה בעדות המקורית??
זה כל כך הגיוני וטבעי שיש עוד אינסוף דברים לספר שלא נאמרו במשטרה….
חקירה במשטרה היא לא תהליך איטי ונכון של חשיפת הזוועות מהילדות אלא תהליך ברוטאלי וקשה שבו צריך לדבר על דברים שאפילו בטיפול של שנים לא מצליחים לדבר עליהם. זה כל כך ברור שכשהזמן עובר מרגע החשיפה במשטרה ועם ההתמודדות עם ההתפרצות של כל הזיכרונות לתודעה יהיו עוד ועוד דברים לספר עליהם….
בנוסף, יש ציפיה לעדות סדורה….. כל הגיהינום הזה הוא קרעים קרעים של טרור נפשי ופיזי שחוויתי, שואה פרטית. אירועים ועוד אירועים ועוד אירועים של פגיעה….. כאשר כשכל זה קרה לי כילדה הייתי פשוט מתה חיה, מתה חיה!!!!!!
אני לא יכולתי בכלל לתאר מה קרה לי בתור ילדה לעצמי אני חושבת….. הכל היה גוש אחד גדול של כאב ופחד שאין כמותו עלי אדמות…… על איזו עדות סדירה אתם מדברים?
לא מספיק לכם שפשוט אספר קרעים קרעים בדיוק כמו שהחיים שלי היו אז?
מערכת המשפט והכללים המשמשים את השופטים בקבלת ההחלטות שלהם פשוט לא מותאמים בשום צורה לאופי הכול כך ייחודי של פגיעות מיניות בילדים והגיע הזמן שזה ישתנה.
החוק מבחין בין ילדים שנפגעו בתוך המשפחה לכאלה שלא ועושה עוול גדול לילדים שנפגעו מזרים.
לפעמים לא קל לי…. ההליך המשפטי הארוך שעברתי היה גם תירפואיטי אבל היו בו המון דברים שהיה טוב אילו לא התרחשו.
אז הנה עוד טיפה מעולמי…. ועולמם של יותר מידי ילדים וילדות ….
אולי יסייע ויביא לפקיחת עיניים, אולי תקומו ותעשו מעשה ותהיו שותפים בדרך לשינוי.
מזמינה אתכם לתמוך ולשתף את המאבק של יעל דן ושלי לעשיית שינוי משמעותי. היכנסו לפוסט על המאבק שלנו להקמת רשות לטיפול בנגע הזה של פגיעות מיניות ושתפו. לחצו כאן לצפיה בפוסט המאבק ושתפו
אורלי

עוד מהבלוג של אורלי פרוינד

תצוגה מקדימה

הבת שהצילה את אמא שלה או האמא שהצילה את בתה?

ועוד קצת על עצמי.......הכרתי את יוסי בן זוגי בינואר 1990, רק חודש אחרי שהכרנו פתאום לא יכולתי ללכת וגילו שיש לי גידול ענקי בגזע המוח. יוסי לא ידע על הזוועות שעברתי מגיל כל כך צעיר עד לא מזמן וגם אני כאילו לא ידעתי. כשהשתחררתי...

תצוגה מקדימה

אותי לא קושרים יותר!!!!

כן, גם את זה עברתי בחיים. לא מספיק שנאנסתי מגיל כל כך צעיר..... מגיל 5 אז גם כשכבר רק רציתי למות והייתי רק בת 16 כדי שהפגיעה תפסק הפסקתי לאכול.... הפסקתי לאכול כדי למות..... הגעתי למחלקת ילדים. שם במחלקה ראש המחלקה הזמין אותי אליו...

תצוגה מקדימה

מתפלאים כשסוד על פגיעה מינית מופיע פתאום באיחור?

אני והסוד שלי חיינו יחד 26 שנה ונפרדנו! כמה זמן אתם חייתם עם הסוד שלכם? מי שמכיר אותי יודע שנאנסתי מגיל 5 עד לפחות 20, אחת השאלות ששואלים ושאלו אותי כמעט בכל מקום שאני מדברת, בני נוער, רופאים, פרקליטים, שופטים, בחקירה במשטרה........

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה