יתד נאמן

25 שעות של אי אכילה ושתייה מבחירה הגיעו אל קיצן. בראותי כי טובו מעשיי לכבוד אדוננו בוראנו וכולינו, נזכרתי כי מצווה לפצוח במלאכת הקמת הסוכה כבר בצאת יום הכיפור. ולו לתקוע יתד אחת. משהו. אפילו סימלי. וסימלי זה אני.

בחורה עם מחשב נייד

25 שעות של אי אכילה ושתייה מבחירה הגיעו אל קיצן. שמח כי אין זה קיצי, התיישבתי לי לאיטי לשתות את כוס התה המסורתית של לאחר הצום. לגימות קלות, רכות, שיטיבו עם איברי ההסעדה שהפכו לפרזיטים ביממה האחרונה.

לא רוצה להעמיס עליהם עבודה רבה מידי שלא יפתחו בשביתה או מכאובים בלתי רצויים. מספר נגיסות קלות מעוגת שמרים משובחת ולאט לאט הצבע חוזר לפניי, האיברים מתיישרים מעט ומנוע הקיבה החל משמיע צלילים של סיבוב טחינתי.

הכל חוזר למקומו. כאב הראש חוזר לחדר החשוך שלו והפנים מסגלות לעצמן מראה של אדם חי. תם הצום. נשארתי בחיים. לעת עתה.

בראותי כי טובו מעשיי לכבוד אדוננו בוראנו וכולינו, נזכרתי כי מצווה לפצוח במלאכת הקמת הסוכה כבר בצאת יום הכיפור. ולו לתקוע יתד אחת. משהו. אפילו סימלי. סימלי זה אני ואכן לקחתי פטיש, מעט מוטות, מצב רוח של הום סנטר ויצאתי אל גינתי.

הך פטיש! הך פטיש! אחחח פטיש!!! היתד קיבע את כף רגלי לגינה כאילו הייתה אחת משתילי הנענע הצמאים. ואני לא נע ולא זע אלא רק צורח בקול רפה עקב נזקי הצום: "הצילו".

איש לא שמע, איש לא ראה, אני מיותד לגינתי, חסר תנועה, כואב את גופי הפצוע ומבוייש עקב נפשי הגברית השלומיאלית.

אפשר להאשים את הצום והחושך והגינה והפטיש, אבל אין אדם שיקנה את התירוצים, שלא לדבר על כך שאין מי שיציל אותי מהתופת. איזה גאון אני. איש עבר בסמוך, "אחי אחי שלי.." גססתי לעברו, אך הוא המשיך ללכת בסוציומאטיות הולכת וגוברת.

בוקר. יונה ניצבת על כתפי ומלשלשת לי את השחר. לא צמה היונה, אין בכך ספק. שלום לך יונה, עופי מכאן. אך היא עקשנית ונשארת עלי. השמש עלתה והחלה שורפת מצחי הנדיב, הרגל כבר לא כואבת, שכחתי מקיומה, היתד הנעוץ בה השאירה כפי שהיא. אדומה, עקשנית ושותקת.

ילדים חלפו בצידי, מעלי, סביבי. "אמא תראי, הנה סוכה" אני לא סוכה, אני איש כואב. היונה התחלפה עם העורב השכונתי. גם הוא לא צם. ערב. לילה. ינשוף. שוב בוקר.

ערב סוכות. הילד המעצבן שם מעלי סכך וקשר לי שרשרת של נייר מדיף דבק פלסטי מאוזן שמאל לאוזן ימין. אושפיזין הגיעו לבקר. חבל שלא רופאים. שבוע של יתֶדוּת סוכתית חלפו בייסורים.

היו גם מעט רגעים יפים, אבל אני כבר לא זוכר אותם. המורפיום בבית החולים השכיחם מעלי. הרופא ניגש אלי ואמר שמסתבר שאני סוכתי וכדאי שאשאר למעקב. סוכתי? אני?

נשכבתי לאחור, הסטתי מעל עיניי את שרשרת הנייר ונכנסתי לשינה קלה. לא יודע מה יש לי, אבל ללא ספק אני כעת האושפיזין של עצמי.