הבלוג של Orit Zaidman

אורית זיידמן – "העוז לפרוץ"

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג... +עוד

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג לשותף בקריסה כלכלית, בן או בת הזוג של מתמכר,וכד'... דמויות אלה לרוב נעדרות תמיכה, שהרי עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים לנשוא המשבר( החולה, המתמכר, הפגוע, הלקוי וכו'). "שיטת OZ" ממקדת את הזרקור ל"תומכים שליד" שפוטניצאל הפגיעה בהם בעת התרחשות המשבר ולאחריו רב ומרחיק לכת בהשפעותיו. רציונל השיטה: בניית חוסן נפשי, רגשי ומנטאלי יאפשר להמשיך לחיות את החיים בזמן משבר מתוך חיוניות. השקפת העולם בבסיס השיטה: ניתן להפוך מצב של משבר לצמיחה אישית, משפחתית

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מינואר 2012

נכון היו לי חברות קרובות ממנה, ויחד עם זאת, נעמה הייתה בלתי נשכחת! אני ממש מתגעגעת…המשיכי לנוח על משכבך נעמה. נעמת לי מאוד.

25/04/2012

25.4.68 - 25.2.88

היינו כמעט בנות 20… אני יושבת ב”יומן” של בסיס המשטרה הצבאית בו שירתתי בצבא. זה סוג של “קמ”בציה” משם יוצאים לכל הסיורים, לוקחים את הנשקים ומכשירי הנשק, מודיעים אם זקוקים לעזרה וכד’…

הטלפון האזרחי מצלצל. אני עונה.

אמא שלי עם קול מרוסק על הקו: ”אוריתי?”

אני: “כן, מה עניינים?”

אמא:” יש לי בשורה קשה לבשר לך”

אני (בבהלה): “מה קרה?”

אמא: “זאת נעמה”

אני: “מה קרה לנעמה?” (בדמיוני ראיתי אותה, עם רגל שבורה וגבס, שזה העונש הכי חמור שאפשר היה לתת לה, כי היא הייתה הרקדנית הכי מוכשרת…)

אמא (בקול חנוק): “היא איננה!”

אני: “איננה?! מה זאת אומרת איננה?! (מוחי מסרב להבין את משמעותן של צירוף המילים: “בשורה קשה” ו”איננה”.)

אמא (כבר ממש בוכה): “איננה אוריתי, נהרגה, איננה”…

מנקודה זו, שאני זוכרת בבהירות כאילו קרתה לפני 24 דק’ ולא 24 שנים, החדר איבד את צבעיו. הכל חשך עליי, הבכי השתלט וזעקות תדהמה בקעו מגרוני: “איך זה קרה??? מה קרה???”

1 בספטמבר שנת 1977 כיתה ד-3′ ביה”ס היסודי “שלמון”:

אני בת 9. חברתי רחל ואני, אוחזות יד ביד, נכנסות בחשש לכיתתנו החדשה. רק לפני כמה שבועות נודע לנו שאת כיתתנו הקודמת (ד’ – 4) מפצלים בין 3 הכיתות הנותרות. רחל ואני יחד עם עוד כמה תלמידים הועברנו לד- 3′.

עמדנו שתינו מלאות חשש בכניסה, הילדים היו נרגשים וסוערים, יום ראשון ללימודים, מורה חדשה (לאה מרוז המדהימה…), תלמידים חדשים שעומדים להצטרף, הרבה שינויים.

ואז מתוך סבך הרעש וההמולה, היא ניגשה, קטנטונת, חיוך שובב וזוג עיניים ענקיות, מדהימות, בצבע של ים. היה לה קול עמוק, בוגר לגילה, כך גם היה מבטה. היא הושיטה אלינו ידה והציגה עצמה: אני נעמה.

חוג בלט 1980:

באותן שנים, היינו חברות, אך לא יותר מדי קרובות. היינו הולכות ביחד לרקוד. ההבדל היה, שהיא הייתה רקדנית מדהימה, ספורטאית, גמישה, חיננית, קומפאקטית וענוגה.

אני לעומת זאת, הייתי כבדת תנועה, חסרת קורדינציה, נוקשת איברים, גבוהה ומפותחת לגילי, הייתי ילדה – נערה,  נאה וחמודה בגמלוניותי..

תכונת ה”מאחרת הכרונית” כבר הראתה אצלי את אותותיה, ונעמה, שהייתה סופר – דייקנית, הייתה עוברת דרכי, קוראת לי לרדת, ויחד היינו צועדות לחוג. אלו היו רגעי צחוק והתקרבות שיצרו את התשתית להמשך.

ספטמבר 1982, כיתה ט’ “גימנסיה ריאלית”:

אני עוברת את אחד המשברים הראשונים והקשים בחיי. מדמות מוכרת, מוערכת, אהודה ומקובלת שהייתי ביסודי. אני הופכת לסוג של: “רואה ובלתי נראית”, הולכת לאיבוד, מאבדת אחיזה, בטחוני מתערער. מרגישה שאני כלום בתוך “אוקיינוס” הכיתות וכמות הנוער שבביה”ס התיכון הענק הזה.

היא לוקחת אותי תחת חסותה.מושיבה אותי לידה. בודקת כל הפסקה מה שלומי. מנסה לצרף אותי לחוג חבריה הקרובים, עוזרת לי להדביק פערים בלימודים.

לא מפספסת אף פעם לאסוף אותי בדרך. מחברת אותי בחזרה לחיים.

סתיו 1986:

יש לנו תאריך גיוס כמעט זהה. שתינו מתגייסות בנובמבר. את הזמן עד אז אנחנו מעבירות יחסית הרבה ביחד. רוב חברותנו כבר בצבא.

ההורים גם קצת בקשר, אנחנו מצטיידות ביחד, קובעות איך להיות בקשר גם כשנהיה כבר שם.

ואכן, אנחנו באותו בסיס בזמן הטירונות, אני מעבירה לה דברים מההורים, אנחנו שומרות על קשר במכתבים.

נעמה מרוצה, היא מש”קית חוויה, בגדוד בגולני. תפור עליה, מדריכה חיילים לאהבת הארץ, מובילה אותם בשבילי ישראל, משלבת את הכריזמה הטבעית, הקול העמוק, העיניים הממגנטות, וגמישות הגוף.

ואז, 25.2.1988 בטיול לאזור נחל פרס בדרום, בשעת מילוי תפקידה, בעודה מדריכה את חייליה, מידרדר סלע, מפיל והורג אותה….

את “נעמונת”, קלת התנועה, הרקדנית בנשמה…

כן, היו גם ריבים, ויכוחים, קנאה (היא הייתה בת זוגו של הילד/ נער שהכי אהבתי באותה תקופה), נכון היו לי חברות קרובות ממנה, ויחד עם זאת, נעמה הייתה בלתי נשכחת! חברת אמת, נבונה, בוגרת, רגישה, עוצמתית ומעוררת השראה. היה נראה שגם השמיים לא יהוו גבול עבורה. מותה היכה אותי ואת כל חברינו בתדהמה.

מדי כמה שנים, אני פוקדת את קברה. נזכרת בה הרבה פעמים, היו שנים שלימדתי אמנות בבי”ס יסודי וכל יום זיכרון סיפרתי לתלמידיי על נעמה. פלאי הטכנולוגיה הובילו אותי לפני כמה ימים לרשום את שמה ב”גוגל” ולתדהמתי הרבה, תמונתה הופיעה. תוך 24 שברירי שניות, חזרתי 24 שנים לאחור! הבכי חנק את גרוני, חזר אליי אפילו קולה.

אני ממש מתגעגעת…המשיכי לנוח על משכבך נעמה. נעמת לי מאוד.

עוד מהבלוג של Orit Zaidman

תצוגה מקדימה

מודה אני

כבר שנים רבות שאני צועדת בשבילי עולם ה"התפתחות האישית", ה"העצמה הפנימית". עברתי כמעט כל דבר אפשרי: זה התחיל ממקום מאוד מיסטי, עבר לפסיכולוגי, אישי, קבוצתי, ובשנים...

תצוגה מקדימה

משפחה בהפרעה מפספסת הפרחה

איזה כיף זה פסטיבל כדורים פורחים? מחזה מרהיב, יחסית נדיר, של עוצמה ושילוב של טבע ויצירת אדם. כל כך רצינו לתת לילדינו ולעצמינו חוויה שונה. אז ה"בלונדיני" חיפש ומצא "דיל" נפלא של ארבעה כרטיסים במחיר מיוחד לפסטיבל ב"פארק...

תצוגה מקדימה

"מה זאת אהבה ?"

♥ אחרי כ- 10 שעות צירים, "הבלונדיני" מתבונן בי בדאגה. המיילדת מעודדת אותי: "הנה, עוד דחיפה אחת אחרונה, הוא בחוץ, יש לו מלא שיער... "ג'ינג'י?! טוב , פשוט נורא בהיר... יאללה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה