הבלוג של Orit Zaidman

אורית זיידמן – "העוז לפרוץ"

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג... +עוד

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג לשותף בקריסה כלכלית, בן או בת הזוג של מתמכר,וכד'... דמויות אלה לרוב נעדרות תמיכה, שהרי עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים לנשוא המשבר( החולה, המתמכר, הפגוע, הלקוי וכו'). "שיטת OZ" ממקדת את הזרקור ל"תומכים שליד" שפוטניצאל הפגיעה בהם בעת התרחשות המשבר ולאחריו רב ומרחיק לכת בהשפעותיו. רציונל השיטה: בניית חוסן נפשי, רגשי ומנטאלי יאפשר להמשיך לחיות את החיים בזמן משבר מתוך חיוניות. השקפת העולם בבסיס השיטה: ניתן להפוך מצב של משבר לצמיחה אישית, משפחתית

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מינואר 2012

אני התעוררתי, ומאז אני מאמינה שהכל אפשרי! הדרייב שלי, לספק לילדיי את העתיד שמגיע להם לחיות, את הטוב ביותר עבורם, הדרייב שלי לראות עולם, לבלות, להינות, ליצור זמן איכות עם משפחתי, שהיא הדבר המשמעותי ביותר בחיי. הדרייב שלי להרגיש שקט, שלווה וביטחון כלכלי, כל אלה חשובים עבורי כל כך שאני מוכנה להתגבר על מכשול שיעמוד בדרכי.

04/02/2012

“אומץ הוא לא היעדר פחד. אומץ הוא ההחלטה שמה שאתה שואף אליו, חשוב יותר ממה שאתה פוחד ממנו! ” אמברוז רדמון

המניע שלי, שלשמו אני חיה הוא :להיות משמעותית עבור אנשים. אני הכי מתרגשת כאשר יש לי חוויה שתרמתי למישהו, שהארתי עיניים למישהי, שהצלחתי לגרום לאדם כלשהו לחוות חוויה, להרגיש שהוא, היא, לא לבד.

אני בת 43 ,נשואה, חיה עם בן זוגי באהבה כמעט 22 שנים .אנחנו ביחד הורים לבן ובת מקסימים. אני הייתי בעברי מורה לאמנות, בוגרת המדרשה לאמנות שהייתה בזמנו ברמת השרון, תואר ראשון בתרבות וחברה ובעלת תואר שני בתרפיה בהבעה ויצירה. הקמתי עסק עצמאי לציורי אוירה, הייתה לי גלריה בתל אביב, השתתפתי בתערוכות עיצוב וירידי אמנות בארץ ובארה”ב. יש לי למעלה מ- 6000 ציורים מכורים ברחבי הארץ והעולם. בשנים האחרונות אני מטפלת באמנות, עובדת עם בני נוער חלקם בעלי הפרעות נפשיות, בעיות התנהגות קשות וחלקם מאובחנים על הרצף של ה- PDD.

עכשיו אני מניעה נשים באמצעות הרצאות וסדנאות לחיות את החיים שמגיע לכן לחיות! אני עושה זאת על ידי שיתוף בסיפור האישי שלי. סיפור אמיתי, שחושף התמודדות מורכבת לאורך שנים רבות, שבזכותה אני יכולה לתרום לכל כך הרבה נשים.

אני זוכרת שלפני כמה שנים, כשכבר הגעתי לאזור ה- 40, הסתכלתי על חיי לרגע מהצד. ופשוט הזדעזעתי קשות ממה שראיתי מה”זוית” שדרכה התבוננתי. קודם כל ראיתי אישה! (הלווו, אני? אישה?) מתבגרת, עייפה, מותשת, עם עודף משקל של יותר מ-20 ק”ג, מעשנת כבדה, רצה (מטאפורית כמובן כי לא ממש הזזתי אף שריר בגוף…)כמו עכבר מעבדה על ה”גלגל” שהיה החיים שלי אז מעגל של התעוררות בבוקר עם שחורים מתחת לעיניים, יציאה לעבודה, טיפול בילדים, בקושי טיפול בבית, חזרה מאוחרת הביתה, בהייה בטלוויזיה, לחץ כלכלי, בן הזוג שלי מזמן הפך לשותף למטלות – וזה במקרה הטוב…

התקשרתי לאמא שלי. הייתה לי בזיכרון, תמונה שלה מהגיל שאני הגעתי אליו, ואני זכרתי משהו אחר. זכרתי אמא יפה, אשת קריירה, זוגיות חביבה עם אבא שלי, צחוקים בבית. ושאלתי אותה. שאלתי אותה אם הייתי תמימה? אם פשוט לא ראיתי, או שבאמת אלה החיים? ככה? מירוץ בלתי פוסק אחרי מה בדיוק? כשהייתי נערה ודמיינתי את עצמי מגיעה לגיל 40, חשבתי שאוכל לקצור את הפירות ששתלתי, והנה אני, צל של עצמי, למרות עשר שנות טיפול, למרות המודעות הגבוהה שלי, למרות כל הסדנאות והתהליכים שעברתי עד כה. תקועה עם איזה “גברת שמנה ומזדקנת”, וחיה חיים כל כך תקועים. כן היו לי כבר 2 ילדים מדהימים שנתנו טעם לחיי, הייתה לי אהבה שאיננה מובנת מאליה, משפחה גרעינית מקסימה, ואין ספק שהטיפול והתהליכים שעברתי קידמו אותי ויצרו את התשתית למה שקורה היום. ויחד עם זאת, לא יכולתי באמת ליהנות מהמתנות האלה. אז לא הבנתי את מה שאני מבינה היום. אבל לזה עוד נגיע…

אני רוצה לתת על עצמי קצת רקע ולהסביר מה קרה לי, מה העיר אותי:

גדלתי בבית הכי חם וכייפי בעולם. שני הורים צעירים, ליברליים יחסית…סבים וסבתות מכל עבר, מצב כלכלי סטנדרטי +, אחות בכורה לאחי ואחותי האהובים. בית מלא אהבה, יציבות, הומור, תמיכה. אין לי ספק שבזכות מה שקיבלתי מאמא שלי שתחייה…ומאבא שלי ז”ל, יש בי את תעצומות הנפש להן נזקקתי בחיי הבוגרים. ובכלל, המסורת המשפחתית ממנה אני באה היא של מסירות, נתינה, של מסר סמוי וגלוי של “באש ובמים”. מה שכנראה עיצב אצלי בעקבות המרכיבים האישיותיים שלי, את הצורך לטפל, להציל, לתמוך, לקבל וכד’.

עם כל ה”ציוד” הזה, הכרתי את בן זוגי. הייתי בת כמעט 21…הוא כמעט בן 30. הוא נראה לי בערך כמו השליח של אלוהים, אם  לא אלוהים בכבודו ובעצמו…”ויקינג” בלונדיני עמוס שרירים, רוכב על אופנוע כבד, גר בת”א, איש עסקים מצליח, אדיש, רגיש ומצחיק. בקיצור מרוב שלא האמנתי שהוא מעוניין להיות איתי, איבדתי את כושר הדיבור שלי ומה שבכלל מראה שהייתי במצב התאהבות קטטוני, זה שאיבדתי את התיאבון. 3 חודשים לא דיברתי, ולא אכלתי…

די מהר הבחנתי שלצד כל הדברים הנפלאים שיש בו, יש גם חלק פגוע. חלק שמתקשה לתפקד. עליות וירידות במצב הרוח ובהתאם לכך ביכולות התפקוד השלו. בתחילה רוב הזמן הוא היה במצב טוב ומדי פעם הגיעו גלים של חרדות, דיכאון, השתבללות והפסקת פעילות. לאט לאט המחזורים השתוו, ולבסוף חוסר היכולת להתמודד, השתלט.

בתקופות שבהן הוא תפקד, הוא ייצר הכנסה מאוד גבוהה, כמות הכישרון שהאיש ניחן בה, בלתי ניתנת לתפיסה. במהלך אותן שנים, אני חשבתי שבכוח אהבתי אצליח “להציל” אותו, אצליח לרפא אותו, למלא לו את הבור. תוך כדי התקופות האלה אני עבדתי כמורה לאמנות ולמדתי. סיימתי לימודי תואר שני כתרפיסטית באמנות, הבאנו לעולם את 2 האוצרות שלנו, רכשנו דירה בת 4 חדרים בראשל”צ ואחר כך במסגרת העסקים הטובים שלו, רכשנו בית מפואר, עם בריכה בחצר, רכב אמריקאי ואופנוע “קאסטום” ענק. הדבר העצוב היה שכלפיי חוץ נראינו כמו פוסטר: משפחה בלונדינית, 2 ילדים יפהפיים, זוג מאוהב, מלאים בכסף, נוסעים לחו”ל אבל בתוך הבית, בין 4 קירות, היה עצוב. מצבו הידרדר, ישן שעות, התחיל להתמכר לאלכוהול כדי להרדים את הכאב הנפשי.

אני לא ידעתי עם מה להתמודד קודם, הלחץ מפני קריסה כלכלית הלך וגבר, הילדים היו זקוקים לי והיה לי הכי חשוב לשמור עליהם ועל נורמליזציה, הייתי צריכה להמשיך לעבוד ולמצוא פתרונות להגדלת הכנסה והחוויה הייתה שהכל זמני, שהבית הזה שהיה חלום שהתגשם עומד להילקח ממני כי אין התאמה בין המציאות שאנו חיים בה לאופן שבו אנו חיים. ותנחשו מה קרה? כן אני בטוחה שאתם יודעים, הבית נלקח ממני,נאלצנו להשכיר אותו ולבסוף למכור אותו. עברנו לגור אצל הוריי עם 2 הילדים והמצב רק הלך והחמיר.

במסגרת הניסיונות להגדיל הכנסה, העלה בן זוגי רעיון, שהפך להיות העסק שלי ולטובתו הפסקתי את עבודתי כמורה והקפאתי את המשך התפתחותי כמטפלת. הרעיון היה לצייר ציורי אוירה, ציורים שיהיו מותאמים לחלל אליו הם מיועדים. הייתי הראשונה שעשתה זאת בארץ ודי מהר העסק תפס תאוצה והתרחב. השתתפתי בתערוכות עיצוב בארץ ובעולם ,אפילו זכיתי בשני פרסים בינלאומיים על הקונספט.

ואז הגיעה דרישה מהלקוחות, שאפתח גלריה. מכיוון שבאותם שנים הייתי “פייטרית” ואימצתי לעצמי סיפור פנימי שהחיים שלי קשים, אבל אני אנצח! אני אראה לעולם, לגורל, לאלוהים ליקום למי שרק ירצה שאני אלופת ההתמודדויות, “עוף החול”, עוד לא נולדה המכה שאני לא אקום ממנה! החלטנו שביתרת הכסף האחרונה שנותרה לנו נקים גלריה  ונשקיע בה את כל כישרון הציור שלי, כי זו הייתה מבחינתנו ההזדמנות להשתקם כלכלית. אני כמובן החלטתי, שאני גם אצייר, גם אמכור, גם אשווק,, גם אהיה אמא, גם אתמוך בו, בקיצור, שוב העמסתי על עצמי את סיפור קורבן הנסיבות בכיסוי מתעתע של גיבורה כל יכולה!

לא אלאה אתכן, שורה תחתונה, הסיפור הפנימי שהיה עטוף כולו בפחדים שלי לאבד את המקום הזה, שסיפור איבוד החלום של הבית יחזור על עצמו גם עם העסק והגלריה, הוכיח את עצמו שוב. לפני כשלוש שנים נאלצתי להיכנס להליך של פשיטת רגל וכל מה שפחדתי ממנו אכן קרה.

וכך המשכתי להתגלגל לי בעולם, מחכה למכה הבאה שתבוא ושאני אראה לה מי יותר חזקה. ומכיוון שחיכיתי למכות הן כמובן לא הפסיקו לבוא. עד שלפני כמה חודשים, כמעט שנה, קרה משהו שהצליח לנער אותי. לתוך שבוע אחד התנקזו כמה דברים:

עוה”ד שלי התקשר “לבשר לי” שהנאמן בתיק פשיטת הרגל שלי רוצה להגדיל לי את הסכום החודשי שאני משלמת להחזר חובותיי, מה שהיה מאוד קשה מבחינתי כי גם בסכום הקודם התקשיתי לעמוד.

יומיים לאחר מכן, קיבלנו צו התראה לפני מעצר אם בן זוגי לא יתייצב למחרת בבית משפט, עקב טעות של הוצאה לפועל ומיותר לציין שמצבו היה חמור ביותר, לא היה לי מושג איך אני מביאה אותו לשם?! הייתי חייבת להפסיד יום עבודה כדי ללוות אותו.

ולקינוח, יום למחרת, הלכתי  לקניות בסופר, ולקחתי איתי את כרטיס האשראי שלו (לי עדיין אין משלי) רציתי למשוך בכרטיס את קצבת הנכות שלו מכיוון שאנחנו משלמים במזומן כדי לשמור על שליטה בהוצאות. מכיוון שהכרטיס אינו שלי ואינני משתמשת בו לעיתים קרובות וגם כי הייתי “חכמה”, רשמתי על פתק את הקוד הסודי. ביציאה מהקניות ולפניי שהספקתי למשוך את הכסף, נגנב לי התיק, עם האשראי וכמובן ששנייה אחרי זה הגנב משך את הקצבה שהייתה אמורה לשמש אותנו באותו חודש…

לא האמנתי שזה קורה! הרגשתי כמו “גיבורת טלאנובלה”, התביישתי אפילו להתקשר למישהו לספר לו שגם זה קרה, כי בחיי שחשבתי שכבר לא יאמינו לי. זה היה פשוט הזוי. לא יכולתי להפסיק לבכות. לא עזר כלום. ניסיתי להירגע ככל שהתקרבתי הביתה כדי לא להבהיל את הילדים ולא הצלחתי! עליתי הביתה, שבורה ומרוסקת, ושם קרו רצף של אירועים מרגשים שעזרו לי מאוד להיות היכן שאני היום:

הדבר הראשון שקרה, איך שנכנסתי הביתה קיבלתי מהאוצרות שלי חיבוק משפחתי, הם פשוט עטפו אותי מכל עבר, תוך כדי זה שבני וביתי אומרים לי: אמא, תפסיקי לבכות, זה בסה”כ כסף! תראי כולנו ביחד, בריאים, יהיה בסדר! כמובן שבכיתי יותר, מהתרגשות ואסירות תודה…

הדבר השני היה שהתקשרתי לחברה מקסימה שיש לה בפירוש חלק נכבד ב”הגיעי עד הלום”, ביני לבינה, היה סידור שאני מתקשרת אליה כל ערב במסגרת קבוצה כלשהי. אם לא היית מחויבת לזה, אין מצב שהייתי מתקשרת. בכוחותיי האחרונים הרמתי את הטלפון וסיפרתי לה. מכיוון שהיינו בקשר כל ערב היא הייתה מעודכנת על האירועים הקודמים מאותו שבוע, ואכן לא האמינה למשמע אוזניה.

ואז היא אמרה לי את הדבר הבא: אורית, שימי לב מה את מזמנת לחיים שלך! לא נמאס לך?! לא הגיע הזמן להחליף דיסק?! את אשכרה מתענגת על זה….עכשיו שימו לב:

המשפט הזה, יכול היה בקלות, לעורר בי התנגדות, תוך שבריר שנייה הייתי יכולה להעביר בראש מחשבה בסגנון: מה היא חושבת לעצמה? מה היא מבינה בכלל? יש לה מושג מה זה להתמודד עם כל מה שאני מתמודדת?

העניין הוא, שלי, באותו הרגע, היה מזל, וכמו שלמדתי לאחרונה: “מזל זו מוכנות שפוגשת הזדמנות” : אני הייתי בשלה, מוכנה להקשיב, מוכנה לתת לעצמי את ההזדמנות לבדוק אולי היא רואה משהו שאני לא יכולתי לראות? אני בחרתי, לבדוק את מה שהיא אומרת לי ולשלם את המחיר – וזה כאב! אבל הכאב של חווית הקורבנות, היה כבר גדול יותר באותו ערב.

ואז כאשר הייתי מוכנה לבדוק את זה הבנתי את כל המהות של הסיפור שלי. במכה. וזה אכן כאב כמו לספוג מכה: הבנתי שאני אלופת ההישרדות, יש לי התמחות, “מצטיינת דיקן” בפקולטה למדעי ההתמודדות עם קשיים! אתן יודעות שיש חוק אוניברסאלי שאומר שאם את, רוצה להיות מאסטרית- מומחית במשהו יש את חוק ה-10,000. את צריכה התמחות של 10,000 שעות כדי להפוך לאוטוריטה, למקצוענית בתחום מסוים. אז אני בהחלט, לאורך כל השנים, סיימתי את המאסטר העיקרי שלי בהתמודדות, תושייה והישרדות. הבנתי שאת כל העוצמה שלי אני שואבת מהיכולת שלי להחזיק מעמד. והכי חשוב, הבנתי שזו הסיבה שחיי נראים כפי שהם נראים ושהגיע הזמן לנצל את כל המתנות שאלוהים חנן אותי בהן ולגייס את כל הכוחות והעוצמה שלי, לפריצת דרך בחיי. לצמיחה, ליצירה, להצלחה לכיבוש יעדים, ודי עם השרדנות.

זו לא הנפילה שחשובה אלה איך אנחנו קמות ומה אנחנו עושות עם זה. וזה בעצם כל הסיפור. מה הסיפור הפנימי שלנו, כי ברור שזה הכל בראש! ולכן המסקנה המתבקשת שלי היא שאם אני רוצה תוצאות חדשות ואחרות בחיי אני צריכה להחליף את הסיפור הפנימי. כל עוד אני אמשיך לספר לעצמי את אותו סיפור (במקרה שלי: החיים קשים ואני מתמודדת!), אני אקבל את אותן תוצאות.

כאשר הבנתי את ה”לופ” שבו אני נמצאת בעניין הקורבנות המתעתעת שלי התחלתי לחשוף את עצמי להמון ידע,

חזרתי לקרוא ספרים, חיפשתי חומר במחשב על שינוי תודעה, והבנתי שאם אני רוצה להפנות את המשאבים שלי להתפתחות ויצירה עליי ללמוד, ואם כבר ללמוד, אז מהטובים ביותר. חיפשתי מי בארץ ובעולם כבר עושה את מה שאני רוצה לעשות, וחשוב יותר, מי מצליח בזה? כי מהמצליחנים אני רוצה ללמוד! ג’ים רון שהיה מנטור מדהים אמר ש”ההצלחה משאירה רמזים” והחומרים התחילו “לקפוץ” עליי. פתאום נחשפתי לאנשים כמו ג’ים רון, אנתוני רובינס, לס בראון ועוד ועוד, התגלה בפניי עולם שלם של ידע וכלים מעשיים כיצד לשפר את חיי, כיצד להזרים לתוכי אנרגיה של עשייה ואושר. אתן יודעות למה? כי : LIFE IS WHAT YOU ARE FOCUSED ON –  החיים הם מה שאתה מתמקד בו! ואם אני זקוקה עכשיו לידע הזה, ממוקדת בו, מתרגשת ממנו ומסוקרנת לגביו, אז הידע הזה יישלח אליי. זהו “חוק המשיכה” עליו ארחיב עוד מעט. התחלתי להשקיע בעצמי והשתתפתי בהרצאות וסדנאות שעזרו לי להתמקד ולפתח את הידע הזה,וכל זאת, למרות שהכסף לא ממש היה מצוי בכיסי.

ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים לאיך כן ולא למה לא!

כי הבנתי שמדובר בהשקעה, והבנתי שכל מה שאשקיע בו כרגע יחזיר את עצמו פי כמה וכמה. ויותר מזה הבנתי שיש לי המון סיבות ל- למה לא, אבל שהגיע הזמן שאבדוק איך כן, במסגרת היכולות שלי, אבל שההתכוונות תהיה שעכשיו זאת הזדמנות, ויש לי אפשרות לשנות הרגל מעכב בחיי, אני רגילה לספק לעצמי סיפורים שאני ממש מאמינה להם (דרך אגב…): שאין לי מספיק כסף, שאין לי זמן, שאין לי באמת מה ללמוד מזה, שבטח את הכל אני כבר מכירה ויודעת ועוד ועוד. כמה פעמים מצאתן את עצמכן אומרות את זה לעצמכן? ולמעשה מדובר בהשקעה במשאב הכי חשוב ויקר בעולם עבורכן – אתן. כי אם אתן תתפתחו, תהיו מאושרות, תמצו את עצמכם, תרוויחו יותר, תגשימו חלומות, הרי כל סביבתכם תפרח, הזוגיות תפרח, הילדים יהיו יותר מאושרים ויקבלו דוגמא חיה לאיך כדאי לחיות, חברויות יתפתחו וכ”ו. אבל אנחנו שוכחות את זה, במרוץ החיים המטורף הזה, אנחנו שוכחות ובד”כ אנחנו בסוף הרשימה. אם הייתי אומרת למישהי מכן שסכום X יכול לתרום מאוד לביטחון העצמי של הילד, או הילדה שלכן נגיד 1000 ש”ח לצורך העניין. כמה מכן היו מנסות למצוא פתרון לגייס אותו ולתת לו את ההזדמנות, לפחות לנסות?

אבל כשזה קשור אלינו,…לא.. מה פתאום…אין לי כסף…זה נורא יקר…מעדיפה להוציא 1000 ₪ על מגף, תיק, צימר, WHAT EVER רק לא על השקעה רגשית מנטאלית שלמעשה תוכל למנף אותך, את ילדייך ואת כל מי שבא איתך במגע. אבל אנחנו האדמה עליה צומחים חיינו, מה אנחנו מעדיפות? אדמה חרבה? או אדמה פורייה? ופוריות דורשת הפריה.

השקעה בעצמי בכל המובנים: פיזית, מנטאלית, רגשית ורוחנית היא ההפריה, היא זו שתיצור בסופו של דבר את התוצרים שנקבל.  מתי אנחנו כן מוכנות לעשות את זה? כשקורה משהו בחיים שמחייב אותנו…

רובנו מספרים לעצמנו שאין לנו את ה”פריבילגיה” לעצור, להתבונן פנימה ולעשות “תמונת מצב”. מתי זה מתאפשר בד”כ? כאשר קורה משהו, אסון, מחלה, משבר, נפילה כלכלית וכד’. פתאום יש לנו זמן…פתאום סדרי העדיפות נראים אחרים ואז אנחנו מוכנות לעצור, להתבונן ולקחת את זה משם…אז אחת המטרות שלי בהרצאה ובסדנה שלי היא להעביר את המסר שלא צריך לחכות שהחיים יעצרו אותנו. אפשר להקדים אותם, לחיות בתשוקה, בעוצמה ב”רעב” לתהליך של התפתחות. ואז סביר להניח שגם לא ניעצר.

בפוסטים הבאים שלי ארחיב עוד קצת על דרכי החדשה, איך הפכתי את מצב התודעה שלי מתודעת חסר לתודעת שפע. איך אני מייצרת הכנסה גבוהה יותר וממגנטת לחיי עושר, אושר ושמחת חיים. ועוד כל מיני מתנות… בינתיים לקראת סיום, רוצה להזכיר לכל מי שקוראת אותי ועדיין לא פרשה..שאחת הדרכים הכי טובות ליצור שינוי לטובה זוהי הוקרת תודה: הרבה מאיתנו כל כך עסוקות במה עדיין אין לנו, ממה אנחנו לא מרוצות, שאנחנו שוכחות שכלום אינו מובן מאליו! שכל דבר שקיים בחיינו הוא מתנה. מהדברים הכי בנליים, כמו זה שפקחנו עיניים בבוקר, שאנו רואות, שומעות, הולכות וכד’ ועד לכך שיש לנו אנשים מסוימים בחיינו, חפצים מסוימים, הכנסה מסוימת, כישורים, יכולות, הנאות, רכב, ואפילו קשיים מסוימים מהם אנו לומדות, מתפתחות וזזות מ”אזורי הנוחות” שלנו. רצוי מאוד לזכור שיש לנו על מה להודות. מי שחיה בתודעה של הוקרת תודה מכניסה באופן אוטומטי תדר חיובי שימשוך אליה עוד מהטוב הזה עליו היא מודה. גם ברגעים הקשים ביותר זכרו לחפש מה טוב בזה? מה אתן יכולות להפיק מזה? במה זה משרת אתכן? כשאבא שלי האהוב, זכרונו לברכה חלה בסרטן לבלב, ליוויתי אותו הרבה לטיפולים בביה”ח ואז היו לנו שיחות נפש. אבא שלי תמיד היה אדם דואלי. מצד אחד הוא תמיד ציפה לגרוע מכל, כאילו הכין את עצמו…ומצד שני הוא תמיד ניסה להוציא את הטוב מכל מצב, אני זוכרת את זה מלווה את חיי, תמיד הוא היה אומר לי: תתחברי לטוב, תראי מה את יכולה ללמוד מזה, ואז בימי המחלה שלו הוא אמר לי פעם אחת, שבצורה שאפילו מפתיעה אותו הוא מוצא את החיובי שבמחלה. אני הייתי מזועזעת…כי עבורי זה היה סוף העולם: אבא שלי נגזר עליו גזר דין מוות, טרם זמנו…איך הוא מוצא בזה משהו טוב? והוא אמר לי: אני מקבל פרופורציות, תמיד ידעתי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב, שזו מהות החיים, עכשיו אני רואה שכל ההשקעה שלי השתלמה, אני מקבל מכם כל כך הרבה תמיכה ואהבה, אני שואל את עצמי שאלות מהותיות על החיים: האם אני מרוצה מחיי? ואני עונה לעצמי שכן, אמנם הייתי רוצה מזה עוד, אני עצוב על ההחמצה, אבל חייתי חיים טובים, יש לי זוגיות ואהבה עם אמא, יש לי ילדים מדהימים, נכדים מדהימים, ראיתי עולם, אני משמעותי עבור המון אנשים, זה מרגש אותי.

היום בדיעבד, אני יכולה לומר על הסיטואציה הקשה הזו שלמרות געגועי העזים לאבא שלי, והכאב שלי על לכתו. אני מודה על ההזדמנות שהייתה לי ולכל משפחתי להיות בשבילו כפי שהיינו, לתת לו להרגיש עטוף, כמו שהוא עטף אותנו כל חייו, להיות בשבילו וללוות אותו, יד ביד, תרתי משמע, לעולם הבא. זוהי זכות גדולה.

ולהבדיל, אני שואלת אתכן: אתן מרוצות מחייכן? איך הייתן רוצות שייזכרו אתכן? אלו שאלות שכדאי לנו לשאול את עצמנו מדי פעם. הן עוזרות לנו להתמקד במה שבאמת חשוב. ויכולות לעזור לנו להבין מה אני באמת רוצה?

מהו הדבר הזה, שאליו אתן שואפות? מהו המניע העמוק שיכול לעזור לכן להתגבר על הפחד, על ההרגלים, על ה”נוחות” ולפעול להשיג את החיים ששווה לכם לחיות? האם יש בכן את ה”דרייב” הזה? ואיך מניעים אותו?!

אני התעוררתי, ומאז אני מאמינה שהכל אפשרי! הדרייב שלי, לספק לילדיי את העתיד שמגיע להם לחיות, את הטוב ביותר עבורם, הדרייב שלי לראות עולם, לבלות, להינות, ליצור זמן איכות עם משפחתי, שהיא הדבר המשמעותי ביותר בחיי. הדרייב שלי להרגיש שקט, שלווה וביטחון כלכלי, כל אלה חשובים עבורי כל כך שאני מוכנה להתגבר על מכשול שיעמוד בדרכי. עד שאני אגשים את כל חלומותיי! יש בכל אחת מכן את הדבר המיוחד הזה שבזכותו היא יכולה לחיות בעוז את חייה. צאי לדרך ותשיגי את זה! אני כבר בדרך! את מוזמנת להצטרף אליי!

עוד מהבלוג של Orit Zaidman

תצוגה מקדימה

מודה אני

כבר שנים רבות שאני צועדת בשבילי עולם ה"התפתחות האישית", ה"העצמה הפנימית". עברתי כמעט כל דבר אפשרי: זה התחיל ממקום מאוד מיסטי, עבר לפסיכולוגי, אישי, קבוצתי, ובשנים...

תצוגה מקדימה

משפחה בהפרעה מפספסת הפרחה

איזה כיף זה פסטיבל כדורים פורחים? מחזה מרהיב, יחסית נדיר, של עוצמה ושילוב של טבע ויצירת אדם. כל כך רצינו לתת לילדינו ולעצמינו חוויה שונה. אז ה"בלונדיני" חיפש ומצא "דיל" נפלא של ארבעה כרטיסים במחיר מיוחד לפסטיבל ב"פארק...

תצוגה מקדימה

"מה זאת אהבה ?"

♥ אחרי כ- 10 שעות צירים, "הבלונדיני" מתבונן בי בדאגה. המיילדת מעודדת אותי: "הנה, עוד דחיפה אחת אחרונה, הוא בחוץ, יש לו מלא שיער... "ג'ינג'י?! טוב , פשוט נורא בהיר... יאללה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה