הבלוג של Orit Zaidman

אורית זיידמן – "העוז לפרוץ"

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג... +עוד

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג לשותף בקריסה כלכלית, בן או בת הזוג של מתמכר,וכד'... דמויות אלה לרוב נעדרות תמיכה, שהרי עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים לנשוא המשבר( החולה, המתמכר, הפגוע, הלקוי וכו'). "שיטת OZ" ממקדת את הזרקור ל"תומכים שליד" שפוטניצאל הפגיעה בהם בעת התרחשות המשבר ולאחריו רב ומרחיק לכת בהשפעותיו. רציונל השיטה: בניית חוסן נפשי, רגשי ומנטאלי יאפשר להמשיך לחיות את החיים בזמן משבר מתוך חיוניות. השקפת העולם בבסיס השיטה: ניתן להפוך מצב של משבר לצמיחה אישית, משפחתית

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מינואר 2012

הרקמה האנושית הזו, המורכבת מאוסף נשמות, מסירות, כעסים, אהבה, אכזבות, געגוע, ציפיות, ועוד ועוד. היא הדבר החשוב בחיי. אני ברת מזל שאני חלק מ… שאני חלק מהפאזל הזה שלעולם לא יושלם, כי לפעמים חלק מסוים הלך לאיבוד, חלק נהרס, חלק נשכח בצד…לפעמים זה מתחבר מיד, ולפעמים זה מסתתר וזה רק “ליד” . משפחה עבורי זה החיים. החיים שלי! תודה לכם שאתם איתי…

23/02/2012

1455084157522

אור נאון לבן דולק במרפסת בקומה שלישית ברחוב טרומפלדור 11. התריסים, הם קורות אסבסט המסתובבות על ציר וזזות הצידה על גבי מסילה חורקת. ערב, קיץ, חם, לח. אבא שלי יושב על כסא עץ שחור עם 3 רגליים. שולחן אלומיניום קטן ועליו פרוסות אבטיח…מאפרה מלאת בדלים… אמא על כסא מתכת קרובה, מסתכלת החוצה. אני אולי בת חמש…אחי : לא ברור איפה הוא נח…ואחותי…עדיין לא בתוכניות. אני ניגשת לאבא, רוצה לשבת עליו, הוא הבטחון שלי, אוהבת להריח אותו…הוא פורס את זרועותיו, אוסף אותי אליו, ואז…בום…טראח… הכסא נשבר…אבא ואני מרוסקים על הרצפה, הכסא פרוס לכל עבר…צחוקים באויר, אנחנו נקרעים…

משפחה…

שבת בבוקר, אני מתעוררת לקול ציחקוקים רמים. מרימה עצמי מהמיטה, הולכת לכיוון ה”צחוקיה”…זה מגיע מחדר ההורים. אחי ואחותי עטופים בשמיכה באמצע המיטה, מכורבלים, מדוגדגים, מפשירים את רגליהם הקפואות ב”תנור החימום” הבייתי שלנו – אבא. אמא, מקטרת אך מרוצה, אבא מנסה לתלוש את אפה…אני כבר די “חמורה” גדולה…מזנקת לתוך המיטה, כולם מצטופפים, מקטרים, דוחפים ובעיקר צוחקים…

משפחה…

חג סוכות, גדר אבן נמוכה, תיבת דואר מפסיפס נראית כמו שובך של יונה, שביל בטון קטן מסביבו תלויים סמרטוטים לייבוש, שוליו צבועים לבן. עצי הפרי בחצר עמוסים פירות הדר. סבא יעקב בונה בחצר את הסוכה שמשמשת את כל ילדי השכונה, מתחת לעץ השסק, צמוד למרפסת. תיכף סבתא רחל תוציא לשם כבל ארוך ממנו תשתלשל נורה. בת דודה שלי ואני מקשטות ותולות. ואז בערב…חביתות שרופות, פרוסות לחם שמתחילות דקות ונגמרות עבות, חמאה, לקרדה, גבינות וירקות. אנחנו עושות הופעות רוקדות ושרות. יש שכנות שמגיעות, אבל אנחנו הכי אוהבות כשרק שתינו נשארות…

משפחה…

אחי, סבתא חנה ואני, ממתינים בציפייה… אמא נסעה עם אבא לביה”ח, צירים קצת מוקדמים…טלפון חוגה דומם… אלקה השכנה מציעה כל דקה עזרה. אנחנו עוד לא ממש מבינים את גודל הבשורה, גם לא יודעים אם אח או אחות יצטרפו למשפחה. ואז הטלפון מצלצל, סבתא חנה מרימה את השפורפרת, מקשיבה, ומיד פורצת בבכי של שמחה: זו בת! יש לכם אחות קטנה! אחי ואני משתוללים בשמחה, סופגים את ההתרגשות, קולטים את האווירה. יומיים אחרי זה היא מגיעה, אחת היפות…בובה…אחות…הכי אני גאה להסתובב איתה ברחוב, אין אחד שלא עוצר, אין אחד שלא מתפעל… שבע שנים בין שתינו, פער שנראה שלא יצומצם, והנה, עברו כמה שנים… ואנחנו קרובות, היא חברה – אחות…וכבר המון שנים שאני כ”כ מתגעגעת… הלכה אחרי אהובה, אחרי חלומה, הלכה להקים משפחה משלה, בארץ רחוקה. עדיין בליבי, בשבילי, היא החברה הכי טובה…

משפחה…

אני בת 18. טיול  לארה”ב לפני צבא. רק אמא ואני. אבא, אחי ואחותי נשארו בבית. מיררתי לה את החיים! אמא תאבת חיים עם מתבגרת מפונקת שעדיין לא יודעת כלום על החיים… חודש ימים, בין כל הקיטורים גם קצת נהניתי…אבל רוב הזמן, כעסתי. “איך את לא מתגעגעת לאבא”? ” מה לא חסרים לך שאר הילדים?” והיא – לא! הכל בסדר, זה רק חודש, אני באתי לעשות חיים, אני מתגעגעת אבל לא כמוך. ואחי בדיוק משתנה לו הקול… אני מדברת איתו בטלפון והגעגועים חונקים את גרוני… איך אתה מתבגר אני מתבכיינת לתוך השפורפרת… והוא ב”קוליות” המאפיינת אותו, לא מבין על מה המהומה… והיום ממרום דרגתו, לעיתים הוא “מתבלבל”, ו”שוכח” שאני בכלל הגדולה… נשוי לאישה הכי מדהימה, אב לבנות, איש משפחה..תמיד נמצא בשבילי, כל עוד הוא פה, הוא לא ייתן לי ליפול…טוב אולי “בקטנה”  רק כדי שנוכל לצחוק נורא…

משפחה…

1989, “הבלונדיני” כובש אותי…תל אביב, ים, אופנוע כבד, שרירים, ברים, מועדונים, 52 ק”ג, שיער קצוץ (בלונד פלאטין) 1993, כנגד כל ההימורים, אנחנו מתחתנים, עוברים לגור ליד ההורים…ראשל”צ, דירת 4 חדרים…מתברגנים… 1997 הזהוב הראשון נולד, אושר בלתי נתפס, “הבלונדיני” מתקשה, אוסף עצמו, ושוב יוצא. הוא מוכשר, “שרוט” אבל מוכשר…2000 בית פרטי, בריכה בחצר, “על האש” חברים, משפחה, כל שבת חגיגה…אני בהיריון, 2001 הזהובה השנייה מצטרפת לפמליה, שוב אושר גדול, לצד קושי הולך וגדל של “הבלונדיני”. 2005 פותחים גלריה, מוכרים את הבית ועוברים לדירה שכורה…אינטימיות של משפחה, המון תמיכה, אנחנו גם סוג של חברים לשעת צרה…אהבה ועוד אהבה, צחוקים, ודאגה…ההתרסקות בשיאה, פשיטת רגל, מכאן אפשר רק לקום, מבחינתי אין שום ברירה! מנערים את האבק מהנפילה, צוברים כוחות, שומרים על שגרה, ובעיקר חיבוקים, נשיקות ביחד ואהבה…

משפחה…

2007 שבת בבוקר, ראש השנה. אבא, נפרד. הגיעה השעה… כמה הוא יפה. המחלה הארורה שתקפה כ”כ מהר, כ”כ בהפתעה לא הצליחה לגבור על יופיו ולא על רוחו. בבית, אין בכלל שאלה…אנחנו כולנו לצידו, משמרות… אמא “האישה”, אחותי “האחות”, אחי “הביטחון” ואני “הפסיכולוגית”. כל חייו עטף אותנו בחום ואהבה, לא ניתן לו להיות לבד, אין מצב! מסביב רעש של חיים… בחדר המוות נוכח, מריחים אותו באוויר. שקשוק מזלגות וסכינים, מכוניות נוסעות, רעש מנועים, משפחות נפגשות, דלתות נטרקות…רגע! תעצרו! אבא שלי עוזב! אז, לא הבנתי כמה חשוב שהחיים ממשיכים… בת דודתי ואני יושבות לצידו, אני מלטפת את ידו, היד שסימלה עבורי כ”כ הרבה, יד גברית, ריחנית, נקייה, עוצמתית. המגע שלה הרגיע אותי בשנייה…זו היד שכל חיי ליטפה, הניפה אחזה וחיבקה… ליטפתי אותה, ממלמלת אליו מילות שחרור ואהבה… הוא נשם בכבדות… ואז… שקט…דממה… פרידה…

משפחה…

הרקמה האנושית הזו, המורכבת מפיסות נשמה ויוצרת פזל מופלא של אהבה, חמלה, כעסים, אכזבה, ציפיות, התרגשות, שמחה… לעיתים חלק ממנה אובד, חלק נעלם, חלק “מתחבא” חלק מופיע פתאום מקולף, יש חלקים שמיד מוצאים את מקומם ויש את אלה שתמיד מתבלבלים…ככה זה משפחה..ככה זה חיים. אוהבת אתכם כל כך…תודה לכם שאתם המשפחה שלי… החיים שלי!

משפחה…

עוד מהבלוג של Orit Zaidman

תצוגה מקדימה

מודה אני

כבר שנים רבות שאני צועדת בשבילי עולם ה"התפתחות האישית", ה"העצמה הפנימית". עברתי כמעט כל דבר אפשרי: זה התחיל ממקום מאוד מיסטי, עבר לפסיכולוגי, אישי, קבוצתי, ובשנים...

תצוגה מקדימה

משפחה בהפרעה מפספסת הפרחה

איזה כיף זה פסטיבל כדורים פורחים? מחזה מרהיב, יחסית נדיר, של עוצמה ושילוב של טבע ויצירת אדם. כל כך רצינו לתת לילדינו ולעצמינו חוויה שונה. אז ה"בלונדיני" חיפש ומצא "דיל" נפלא של ארבעה כרטיסים במחיר מיוחד לפסטיבל ב"פארק...

תצוגה מקדימה

"מה זאת אהבה ?"

♥ אחרי כ- 10 שעות צירים, "הבלונדיני" מתבונן בי בדאגה. המיילדת מעודדת אותי: "הנה, עוד דחיפה אחת אחרונה, הוא בחוץ, יש לו מלא שיער... "ג'ינג'י?! טוב , פשוט נורא בהיר... יאללה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה