הבלוג של Orit Zaidman

אורית זיידמן – "העוז לפרוץ"

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג... +עוד

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג לשותף בקריסה כלכלית, בן או בת הזוג של מתמכר,וכד'... דמויות אלה לרוב נעדרות תמיכה, שהרי עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים לנשוא המשבר( החולה, המתמכר, הפגוע, הלקוי וכו'). "שיטת OZ" ממקדת את הזרקור ל"תומכים שליד" שפוטניצאל הפגיעה בהם בעת התרחשות המשבר ולאחריו רב ומרחיק לכת בהשפעותיו. רציונל השיטה: בניית חוסן נפשי, רגשי ומנטאלי יאפשר להמשיך לחיות את החיים בזמן משבר מתוך חיוניות. השקפת העולם בבסיס השיטה: ניתן להפוך מצב של משבר לצמיחה אישית, משפחתית

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מינואר 2012

נכון, אמרתי, את צודקת, גם אני… אני כל הזמן חיה בתחושה שאלו לא באמת חיי… שזה ה”פרומו”… עוד מעט, כאשר אשיג את מה שאני רוצה עבורי ועבור משפחתי, אז אלו יהיו באמת החיים שלי!

24/04/2013

כבר שנים רבות שאני צועדת בשבילי עולם ה”התפתחות האישית”, ה”העצמה הפנימית”. עברתי כמעט כל דבר אפשרי: זה התחיל ממקום מאוד מיסטי, עבר לפסיכולוגי, אישי, קבוצתי, ובשנים האחרונות מצאתי את האיזון בין הרוחני לארצי.

כמו שבדרך כלל קורה, אנשים מתחברים לתהליכים אישיים בעיקר מתוך איזושהי מצוקה. כך קרה גם לי… כאשר מפלס העומס בהתמודדות האישית בחיי, הלך ועלה ומצוקתי הנפשית התעצמה, חיפשתי תשובה, פתרון לבעיה. דרך להוציא את עצמי מחווית איבוד השליטה.

בכל המקומות אליהם הגעתי ובכל הדרכים בהם פעלתי, היה מכנה משותף: כולם דיברו בצורה כזו, או אחרת על “הוקרת תודה”. על חוק אוניברסלי שאם אני נמצאת בתודעה של הודיה על מה שיש לי, אקבל מזה עוד.

מיד התחברתי לכך, ובאמת כבר שנים רבות, אני מוקירה תודה על כל הדברים הנפלאים שבחיי. אך המנהג הזה עבר המון גלגולים, המון צורות ודרכים שונות, המון מניעים משתנים. יש לי מחברות שלמות כתובות בהוקרות תודה מגוונות.

בתחילה, התקשיתי למצוא יותר מארבעה חמישה דברים… הודיתי על ה”בלונדיני” שהוא אהבת חיי, הוריי ומשפחתי, בהמשך על ילדיי האהובים, ועל רכושי. אז הייתי יחסית בראשית התפתחותי ולא הבנתי שלהודות זה אפשרי גם לעצמי… על מי שאני, על כוחותיי, פועלי, מסירותי, אהבתי…

בהמשך למדתי שגם אני ראויה, לאהבה, לפרגון ולהוקרת תודה.

היום בדיעבד אני יודעת שהוקרת התודה שלי באותה תקופה הגיעה ממקום של תודעת חסר, של מצוקה, של פחד שגם מה שכן יש לי, יילקח. ולכן זה לא הביא לתוצאה המקווה.

אחת הדוגמאות שאני נוהגת לתת בהרצאות שלי על פריצות דרך ותודעה היא אובדן בית חלומותיי:

בגיל 32 מצאתי עצמי, חיה בבית שהיה מעבר לדמיוני ושאיפותיי. ה”בלונדיני” עסק באותה תקופה בנדל”ן, הכסף זרם כ”נהר”. היינו הורים צעירים, עם שני ילדים זהובים ויפים, אופנוע נוצץ, מכונית אמריקאית ובריכה בחצר. הכל נראה כלפיי חוץ נפלא.

ובאמת היה הרבה על מה להודות, אלה שאז מודעותי הייתה צרה יותר, הרגשתי אסירת תודה אך לא הייתי מכוונת לכך. לעומת זאת חייתי עם תחושה משונה ש”לא מגיע לי כל הטוב הזה”… עם פליאה על כך שיש לי את כל השפע הזה… ובכלל הוא לא שלי… לא אני ייצרתי את הכסף לכך… זה בטוח יילקח מתישהו…

לצד כל המחשבות האלה, מצבו הנפשי של ה”בלונדיני” שכבר ידע עליות ומורדות בעבר, הלך והידרדר. מה שחיזק אצלי את החשש שלא נצליח להחזיק את זה.

וכמובן… (היום אני מבינה שאלו חוקי היקום) לאחר כמה שנים, ממש לא רבות, איבדנו את הבית הזה.

ואז פתאום, דווקא בצמצום, מתוך החוויה הקשה, מה שנשאר לנו, היה כל כך יקר מפז: אנחנו, הזוגיות, הילדים, המשפחה. על זה היינו באמת בהוקרת תודה וכפי שחוקי היקום פועלים, מכך קיבלנו עוד ועוד, אהבה, תמיכה, יחסים עמוקים, משפחה מיוחדת, מלוכדת, מעצימה.

בהמשך, הוקרת התודה הפכה להיות עבורי טקס קבוע, הבנתי את חשיבותה, חששתי לנטוש אותה, שמא איענש באשמת כפיות תודה.

והיו הפעמים האלה שבאמת הייתי מחוברת למה שעליו אני מודה, וקיבלתי מהיקום בחזרה, וזה רק חיזק לי את האמונה ואת ההבנה, שזאת הדרך ואסור לזנוח אותה.

וכבר שנים שאני מקבלת המון הערכה ויש תחומים בהם אני מאוד מצליחה, ועדיין, בשניים מאוד משמעותיים אין לי עדנה: שפע כלכלי ומשקל.

מהמשקל אני רוצה פחות, מהשפע הכלכלי הרבה יותר… ולהפתעתי ואכזבתי, החיים מביאים לי דווקא במשקל יותר, ובשפע הכלכלי…פחות!

ואני כבר מתוסכלת מאוד ועייפה, וכועסת ועצובה. ואינני קופאת על שמריי, ועושה ועושה, וכל רגע נראה שהנה זה כאן, הפעם ייפתח השער והכסף יזרום בשצף קצף, כסף, כסף… והמשקל ינשור בפשטות ובקלות ואני ארצה לאכול רק מלפפון וחסה… מעצמי, בלי מאבק!

ככה כי הוקרתי תודה, ומיגנטתי, ופעלתי גם פעולות בשטח, לא השארתי הרבה לאלוהים… ושוב מאבק…

הרבה תובנות נפלו לי כל השנים לגבי התפנית שחיי קיבלו בנושא מאבקי גורל מתישים… אך הפוסט הזה עוסק בתובנה, אולי הכי חשובה שקשורה להוקרת התודה.

אז הנה היא מגיעה: בשבוע שעבר, הייתי במפגש של אחת מקבוצות האנשים שאני מתחברת אליהם מאוד, בעיקר לאחרונה.

אלה קבוצות שאליהן אני מגיעה כדי לטעון מצברים ולהתחבר כל פעם עוד קצת לחיים.

פגשתי שם, מכרה ותיקה. המנחה היה מוכשר ומעורר השראה, וסיפר איך הוא מחולל את השפע בחייו ב”פשטות וקלות” ובקבוצה שררה דממה.

בדקתי עם עצמי מדוע אני שותקת? מה משתק אותי?

הבנתי שהפער בין ה”פשטות והקלות” שהוא תיאר למאבקים שלי בתחום הזה, משתק אותי. שיתפתי אותו ואת הקבוצה בתחושתי זו.

בהפסקה, ניגשה אליי המכרה הותיקה ובמבט מלא אהבה אמרה לי שמאוד התחברה למה שאמרתי ושיתפה אותי בתחושות שמלוות אותה בשבוע האחרון… היא דיברה מגרוני… ואני הצטמררתי בכי התפשט בגופי והבנתי שאלוהים מדבר אליי דרכה.

אינני מתכוונת לצטט אותה, אך מהות דבריה הובילו אותי לכתיבת שורות אלה:

היא שאלה אם אני מוקירה תודה.

ברור, עניתי, כל יום, היו תקופות אפילו שכתבתי…

אני גם, היא ענתה, אבל השבוע נפל לי אסימון שאני מוקירה תודה כי אני מבינה שצריך, אבל לא באמת! אני לא באמת שמחה על מה שיש לי, אני כל הזמן רוצה יותר, לא מתוך “גרידיות”, אלא כי אני רוצה יותר עבור ילדיי, עבור עצמי, עבור החיים שלי.

נכון, אמרתי, את צודקת, גם אני… אני כל הזמן חיה בתחושה שאלו לא באמת חיי… שזה ה”פרומו”… עוד מעט, כאשר אשיג את מה שאני רוצה עבורי ועבור משפחתי, אז אלו יהיו באמת החיים שלי!

בדיוק, היא חייכה… אותו הדבר גם אצלי… ואז מה קורה? אנחנו מקבלות עוד מה”פרומו” הזה… כי בזה אנחנו ממוקדות… בזה שאת זה אנחנו לא רוצות… אז כמו שקורה בחוק המשיכה… במה שאת ממוקדת, מזה את מקבלת עוד!

ההכרה היתה כואבת בפשטותה… כמה פשוט, ככה קשה.

כי הראש שלי (כמו שעוד חברת אמת מסבירה לי) לא מוכן להשלים עם המצב: לא מוכן לקלוט שאני בפשיטת רגל כבר ארבע שנים, שה”בלונדיני” מתקשה לחזור לעצמו, שאינני יכולה להעניק לילדים שלי אפילו דברים בסיסיים מבחינתי, שאנחנו לא יכולים לנפוש אפילו לילה אחד בצימר… שאני שוקלת יותר ממה ששקלתי בתחילת חודש עשירי…

הראש שלי מסרב להיות מרוצה על זה… אלה לא החיים שייחלתי להם… אז איך לעזעאזל מודים על זה מתוך אושר אמיתי?

לעומת זאת, על הדברים שבהם אני באמת בשמחת לב שלמה כמו הילדים והזוגיות שלי, המטופלים שלי, העוצמות והיצירתיות שלי…

על כל אלה אני באמת מודה מתוך אושר וחיבור… וכמובן מהם יש לי שפע.

המכרה המקסימה, השליחה הזו, אמרה לי שפרוייקט החיים שלה זה ללמד עצמה לאהוב את חייה בדיוק כפי שהם!

אז מיד החלטתי להצטרף לפרוייקט החיים הזה… כי ברור לי שהוא גם שלי.

ברור לי שרק כשאצליח לאהוב בהשלמה, את מצבי, גופי וחיי על כל נסיבותיהם, רק אז המאבק ייפסק.

כי כמו שחברת האמת אמרה לי: החלק המאוזן שבי, זה שנותן מקום גם לרגש שבי, מבין שבעצם יש לי הכל ואני באמת עשירה בדברים הכי חשובים בחיים: בריאות, הורות, משפחה, זוגיות, חברות, משמעות…

זה לא אומר שאני צריכה להפסיק לשאוף לשפע כלכלי ולמשקל מאוזן ותואם לגופי. אך זה אומר שאני צריכה לשנות את המקום ממנו אני מבקשת זאת.

במקום מתוך תודעת חסר שממנה אני למעשה “אסירת תודה”  ומודה כי צריך… אז אפילו שאני לא באמת מרוצה… אני מודה.

אני בדרך להגיע להשלמה עם חיי, אלו הם חיי והם נפלאים, מספקים, מרגשים, אינם מובנים מאליהם, בדיוק כפי שהם ועל כך אני “מוקירת תודה”, ולא “אסירת תודה”.

על כך שיש לי כבר את כל השפע שבעולם ולכן מעצם זה שאני ממוקדת בשפע של חיי, השפע יילך ויתעצם. ואז זה בכלל לא משנה מה יהיה כי אני מלאה במה שכבר כאן. אז כל מה שיגדל… ברוך הבא.

אין לי מושג איך אצליח ליישם זאת…

הפוסט הזה נועד להיות צעד ראשון בהפנמה.

אני לומדת להבין שאני לא הראש שלי, שאני לא חייבת להקשיב רק לו…

אני לומדת להשלים באהבה שאלו הם חיי!

זה לא ה”לפניי”, זה לא “סרט זר”,

זו אני על כל השתקפויותיי…

ואני נפלאה

וכך גם חיי.

תודה :)

עוד מהבלוג של Orit Zaidman

תצוגה מקדימה

משפחה בהפרעה מפספסת הפרחה

איזה כיף זה פסטיבל כדורים פורחים? מחזה מרהיב, יחסית נדיר, של עוצמה ושילוב של טבע ויצירת אדם. כל כך רצינו לתת לילדינו ולעצמינו חוויה שונה. אז ה"בלונדיני" חיפש ומצא "דיל" נפלא של ארבעה כרטיסים במחיר מיוחד לפסטיבל ב"פארק...

תצוגה מקדימה

"מה זאת אהבה ?"

♥ אחרי כ- 10 שעות צירים, "הבלונדיני" מתבונן בי בדאגה. המיילדת מעודדת אותי: "הנה, עוד דחיפה אחת אחרונה, הוא בחוץ, יש לו מלא שיער... "ג'ינג'י?! טוב , פשוט נורא בהיר... יאללה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת יותר מ - 20.

יום שישי 7.4.1989. אני במיטה בבית הוריי בראשל"צ, לומדת למבחן, אני בת 20 וקצת...השעה כמעט חצות. צלצול הטלפון מקפיץ אותי. "הלו"?.. אני עונה בדאגה. קול גברי, אדיש, ישנוני, מתנגן...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה