הבלוג של Orit Zaidman

אורית זיידמן – "העוז לפרוץ"

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג... +עוד

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג לשותף בקריסה כלכלית, בן או בת הזוג של מתמכר,וכד'... דמויות אלה לרוב נעדרות תמיכה, שהרי עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים לנשוא המשבר( החולה, המתמכר, הפגוע, הלקוי וכו'). "שיטת OZ" ממקדת את הזרקור ל"תומכים שליד" שפוטניצאל הפגיעה בהם בעת התרחשות המשבר ולאחריו רב ומרחיק לכת בהשפעותיו. רציונל השיטה: בניית חוסן נפשי, רגשי ומנטאלי יאפשר להמשיך לחיות את החיים בזמן משבר מתוך חיוניות. השקפת העולם בבסיס השיטה: ניתן להפוך מצב של משבר לצמיחה אישית, משפחתית

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מינואר 2012

“בשום פנים ואופן! נהמתי לעברו… רק זה באמת חסר פה, כלב שינשיר את כל פרוותו, שיוסיף כאן לבלאגן… ומי ירד איתו בחמש בבוקר, אתה?! ברור שהכל יפול עליי. לא מוכנה! כלב זה כמו ילד! אם היינו רוצים עוד ילד, היינו עושים ילד!… זה חסר התחשבות מצידך אפילו לבקש את זה ממני ולהפוך, אותי לרעה, לזו שלא מוכנה שיהיה לנו בעל חיים!” טוב, אז אולי חתול? הוא ניסה… מה פתאום חתול! חתול זה אופי שונה! הוא ישוטט על כל ערימות הכביסה והניירת… אי אפשר לגדל חיה בבלאגן הזה! הייתי מאוד נחרצת…” … וכמו שה”בלונדיני” האהוב שלי אומר…: “לא יהיה פה לא כלב! לא חתול! רק שניים!!!” :)

06/04/2013

אז כל מי שחבר שלי בפייסבוק התקשה לפספס את ההתרחשויות האחרונות בחיינו.

לאחר נתק ארוך, כנראה ארוך מידי … מאהבתנו העזה לחיות. החלטנו, הבלונדיני, אני והילדים, להרחיב את משפחתנו.

לצורך האיזון ומכיון שאנחנו כבר די מבוגרים… אימצנו 2 חתולים, אחים ביולוגיים.

תכירו:

אלה “טימון” ו”פומבה” האחים הכי יפים בעולם שהרחיבו את ליבנו ומשפחתנו.

אז איך הכל התחיל? כשהייתי ילדה, פחדתי מאוד מכלבים ובכלל מחיות. יום אחד, בגיל 6, ירדתי למטה לשחק (פעם פשוט היו יורדים למטה ומישהו כבר היה מצטרף…) אף אחד לא בא.

גרתי בפינת רחובות טרומפלדור ובית”ר בראשל”צ. בפינת הרחובות היה תמרור, אליו ראיתי שקשור כלב בחבל. הכלב היה די גדול ביחס אליי, הוא ישב.. שכב והיה נראה לי אומלל מאוד.

בדיעבד זה היה רגע מכונן בחיי, בו גייסתי את משאביי הפנימיים וקיבלתי החלטה שאני מתגברת על הפחד (כשניזכרתי בזה, התרגשתי כי הבנתי כמה תעצומות נפש יש בילדים). ניגשתי לאט, לאט, מדברת לעצמי תוך כדי (את יכולה! הוא חמוד! הוא גם מפחד!) ליטפתי את ראשו, הוא עצם את עיניו וכשכש בזנב… לאט לאט פרמתי את החבל מהעמוד, הוא קם… כמעט מגיע לגובה עיניי. הרגשתי כל כך בוגרת וחזקה, שהכוח בידיי.

חציתי את שביל העפר (כביש של שנות ה 70 המוקדמות…) שחצץ בין ביתי לביתם של סבי וסבתי. היתה להם גינה גדולה, ואני גרתי בקומה שלישית בדירה צפופה… קראתי לסבא יעקב והראיתי לו את הכלב. הוא הסכים מיד שאשאיר אותו בחצר. אמנם אחרי יומיים הוא נעלם.

אבל העולם שלי השתנה… מאותו היום אני אוהבת חיות!

בגיל 9, ליום הולדתי, סבא יעקב שידע כמה אני אוהבת חיות, הביא לי את אחת המתנות הכי משמעותיות בחיי: “ג’יפסי” כלבה קטנה, פודל מעורב עם טרייר, שחורה, שובבה, כדור צמר מדובלל שהפכה לאהבת חיי לכל השנים הבאות.

אמנם את ענייני הטיפול היומי, אוכל, שתיה וכאלה לא “הפילו” עליי. אך טיולים יומיים, וטרינר, אבקה נגד פרעושים, ובעיקר, חום ואהבה, פינוקים ומשחקים, היו התחום שלי.

הכלבה היתה ישנה איתי במיטה, מתלטפת, מתכרבלת, מציקה ובכל מקום שהייתי, היתה כרוכה אחריי.

טוב, אני מודה שלרדת איתה לטיולים, פחות אהבתי… את כל המשפחה שיחדתי שירדו איתה כשלא בא לי… במיוחד אחותי הקטנה שזכתה לשעות “קיצי” (דגדוגים נעימים בגב ובזרועות…) בלתי ניתנות לספירה.

אך עדיין, “ג’יפסי” היתה ה”ילדה” הראשונה שלי…

כשעזבתי את הבית לתל אביב, אחרי הצבא, השארתי אותה בבית הוריי, שטיפלו בה יחד עם סבתי באהבה ומסירות, היא היתה כבר מבוגרת ושינוי בתנאי חייה היה ממש מיותר. היא הלכה לעולמה בשיבה טובה בגיל 17.

שנה אחרי מותה, כשהייתי מורה לאמנות, גיליתי בביה”ס גור נטוש של כלב. הוא היה גוש פרווה לבן עם שתי עיניים חרוזים בצבע דבש. התאהבתי מיד.

ידעתי שהבלונדיני חובב החיות, יזרום איתי ואימצנו אותו. קראנו לו: “SNOW” כי היה כ”כ לבן וצמרירי כשלג.

גרנו אז בדירת רווקים בת 2 חדרים בצפון הישן של ת”א. רוב היום לא היינו בבית, ו SNOW התחרפן! הוא הרס כל דבר שנקרה בדרכו, היינו חוזרים הביתה כל פעם לפוגרום בחלק אחר. לא נשארו נעליים, ניירות טואלט, רגלי ספות, קירות ומה שעולה בדעתכם…

בכל פעם שיצאנו לטיול, הוא היה זקוק לפרוק כל כך הרבה אנרגיה, שבאופן קבוע הוא היה משתחרר מהרצועה ובורח… לילות שלמים היינו משוטטים ברחבי ת”א בפיג’מות, וקוראים בשמו… ואז איכשהו, הוא היה מופיע שוב.

כאב לנו הלב עליו, הוא גדל, היה שובב עד “היפר אקטיבי”… אנחנו לא הסתדרנו עם האופי חסר השקט שלו, מצאנו עצמנו כועסים עליו ואז מתמלאים ייסורי מצפון, כי הוא לא אשם…

לבסוף אחרי כחצי שנה, נסעתי איתו בלב כבד, לקיבוץ גליל ים, ולשמחתי מצאתי לו בית מאמץ עם גינה. בכיתי עליו במשך חודשים רבים… כאילו חוברו האבל על הפרידות מג’יפסי וממנו.

מאז התמקדנו הבלונדיני ואני בילדים…  שזה דרך אגב פלא בפני עצמו, כי אני לפחות, תמיד חשבתי שגורי חיות חמודים יותר מתינוקות…

לא הבנתי מה הקטע עם היצורים הקירחים והבכיינים האלה…

אבל אז, ה”שוער” הבכור שלנו הגיע לעולם ומילא את ליבנו בכל הרבה אהבה. “החתולה” הקטנה הצטרפה אחרי כמה שנים והלב התרחב כל כך בשבילה. היא גם מהמתכרבלות… אז כל הצרכים הרגשיים התמלאו ולא הבנתי איך יכול להיות שלא אהבתי תינוקות…

ופתאום, חיות נראו לי מעמסה. במיוחד לאור העובדה שאני כל כך נקשרת ומתייחסת אליהם כאל עוד בני משפחה.

עם כלבים צריך גם לצאת לטיולים, וחתולים נראו לי חמודים, אבל לא ממש חשבתי שאני מבינה לליבם.

הילדים גדלו איתנו, הורים אוהבי חיות אך ללא חיות… ולכן הם פחדו מחיות… עם השנים זה השתפר מעט… אך עדיין…

חוץ מזה, הבית שלנו היה מאוד מבולגן! קוראים נאמנים מודעים לבעיית האירגון עליה סיפרתי בפעמים אחרות.

לפני כמה חודשים “הבלונדיני” אמר שהוא רוצה כלב! הריב שפרץ בינינו על רקע בקשתו זו, יכנס לפנתאון המשפחתי:

“בשום פנים ואופן! נהמתי לעברו… רק זה באמת חסר פה, כלב שינשיר את כל פרוותו, שיוסיף כאן לבלאגן… ומי ירד איתו בחמש בבוקר, אתה?! ברור שהכל יפול עליי. לא מוכנה! כלב זה כמו ילד! אם היינו רוצים עוד ילד, היינו עושים ילד!… זה חסר התחשבות מצידך אפילו לבקש את זה ממני ולהפוך, אותי לרעה, לזו שלא מוכנה שיהיה לנו בעל חיים!”

טוב, אז אולי חתול? הוא ניסה… מה פתאום חתול! חתול זה אופי שונה! הוא ישוטט על כל ערימות הכביסה והניירת… אי אפשר לגדל חיה בבלאגן הזה! הייתי מאוד נחרצת…”

העניין שמאז קרה כאן נס קטן… טוב כמה ניסים… אחד מהם הוא שהצלחנו להשתלט על הבלאגן… ברמה של משפחת זיידמן, לא בטוחה שבקריטריונים של הקוראים… בכל מקרה, אפשר להיכנס הביתה בלי פינוי של “שופל”…

ואז ראיתי שיתוף של חברה של שני אחים פרוותיים להפליא שנראים כמו 2 מיני טיגריסים… חבוקים על ספה:

והתאהבתי, קשות!

וכמו שה”בלונדיני” האהוב שלי אומר…: “לא יהיה פה לא כלב! לא חתול! רק שניים!!!” :)

אז הגיעו 2 ה”ילדים” המאומצים החדשים, הם הגיעו ללונה פארק לחתולים… ומאז הילדים לא פוחדים מחיות, הצחוקים פשוט לא נגמרים! הם מזכירים לנו, איפה עוד צריך לסדר, מה לא ניקינו… ואיזה כיף זה לגדל חיות, יחד עם ילדים, אפילו שהם כבר גדולים!

אני מוצאת עצמי מוציאה חתולים ממקומות הזויים:

ובעיקר עם כל כך הרבה רגעים מאושרים.

עוד מהבלוג של Orit Zaidman

תצוגה מקדימה

מודה אני

כבר שנים רבות שאני צועדת בשבילי עולם ה"התפתחות האישית", ה"העצמה הפנימית". עברתי כמעט כל דבר אפשרי: זה התחיל ממקום מאוד מיסטי, עבר לפסיכולוגי, אישי, קבוצתי, ובשנים...

תצוגה מקדימה

משפחה בהפרעה מפספסת הפרחה

איזה כיף זה פסטיבל כדורים פורחים? מחזה מרהיב, יחסית נדיר, של עוצמה ושילוב של טבע ויצירת אדם. כל כך רצינו לתת לילדינו ולעצמינו חוויה שונה. אז ה"בלונדיני" חיפש ומצא "דיל" נפלא של ארבעה כרטיסים במחיר מיוחד לפסטיבל ב"פארק...

תצוגה מקדימה

"מה זאת אהבה ?"

♥ אחרי כ- 10 שעות צירים, "הבלונדיני" מתבונן בי בדאגה. המיילדת מעודדת אותי: "הנה, עוד דחיפה אחת אחרונה, הוא בחוץ, יש לו מלא שיער... "ג'ינג'י?! טוב , פשוט נורא בהיר... יאללה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה