הבלוג של Orit Zaidman

אורית זיידמן – "העוז לפרוץ"

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג... +עוד

מפתחת "שיטת OZ" - לניהול משברים אישיים, משפחתיים ופנים ארגוניים. השיטה נועדה לתמוך בעיקר במלווים את המשבר, ל"חוליה החזקה” לדוגמא: הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, בן או בת זוג של אדם חולה, בני משפחה לנכים, פגועי נפש, בני זוג לשותף בקריסה כלכלית, בן או בת הזוג של מתמכר,וכד'... דמויות אלה לרוב נעדרות תמיכה, שהרי עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים לנשוא המשבר( החולה, המתמכר, הפגוע, הלקוי וכו'). "שיטת OZ" ממקדת את הזרקור ל"תומכים שליד" שפוטניצאל הפגיעה בהם בעת התרחשות המשבר ולאחריו רב ומרחיק לכת בהשפעותיו. רציונל השיטה: בניית חוסן נפשי, רגשי ומנטאלי יאפשר להמשיך לחיות את החיים בזמן משבר מתוך חיוניות. השקפת העולם בבסיס השיטה: ניתן להפוך מצב של משבר לצמיחה אישית, משפחתית

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מינואר 2012

שבעים וטובי לב יצאנו לדרך, המתבגרים לא ראו שנים רבות נוף מדברי, גם כשאנחנו מטיילים זה בד”כ לכיוון צפון. כביש 40 בחלק שבין מצפה רמון לאילת הוא אחד המדהימים.

06/10/2012

איזה כיף זה פסטיבל כדורים פורחים? מחזה מרהיב, יחסית נדיר, של עוצמה ושילוב של טבע ויצירת אדם.

כל כך רצינו לתת לילדינו ולעצמינו חוויה שונה. אז ה”בלונדיני” חיפש ומצא “דיל” נפלא של ארבעה כרטיסים במחיר מיוחד לפסטיבל ב”פארק תמנע”.

אני חיפשתי מקום לינה במחיר אטרקטיבי לכיוון דרום, דבר שהסתבר כקשה במיוחד בחול המועד סוכות ב”דקה ה- 90″, כשיש כ”כ הרבה פסטיבלים ועם ישראל מבלה בכולם… לפחות מי שנשאר בארץ…

לבסוף מצאנו מקום באכסניית הנוער במצפה רמון, התנחמנו בעובדה שזה שעה ורבע נסיעה מ”תמנע” ולא ארבע…

ביום חמישי בבוקר עוד עבדתי, חזרתי הביתה בשעות הצהריים, ישר להכנות…

מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו (כמו שגיסי היקר שמוליק נוהג להעיד עלינו) משפחה של “מיטיבי לסת”, כלומר, חובבי מזון, מסעדות, וכל דבר שמפעיל את הלסת וחוש הטעם.

לכן פצחתי בפעולות האריזה ומיד עברתי לדבר החשוב ביותר: הכנת הסנדוויצ’ים לדרך.

לחמניות הופשרו, פסטרמות מיוחדות וחביתות הונחו, עגבניות ומלפפונים חמוצים נפרסו, והכל הוכנס כלאחר כבוד לשקיות מתכלות עליהן נרשמו שמות הסועדים.

כמובן שלקחנו איתנו ליתר ביטחון, שמא נהיה רעבים, מבחר חטיפים, מלוחים ומתוקים, מים, ודיאט ספרייט.

דגש על הדיאט….

בשעה ארבע ושלושים בדיוק (איחור של שעה משעת היעד שהתכווננתי אליה) יצאנו לדרך.

היעד הראשון (כמה מפתיע…) מסעדה רומנית באשקלון!

ממליגה, איקרה ביתית לבנה, בצל וכבד קצוץ, לבבות, קבבים, פיתות על האש ולקינוח: בווריה, מוס שוקולד, וגולת הכותרת: פאפאנאש – סופגניה מדהימה וחמה עם שמנת חמוצה וסירופ דובדבנים.

כמובן שאחרי שסיימנו עם הקינוחים, “הבלונדיני” נזכר ששכח להזמין “רגל קרושה” (זוועה קולינרית שבעיניו נחשבת מעדן מלכים) ולעיננו המשתאות הוא קינח איתה, אחרי הפאפאנאש…

יצאנו משם בשעה שבע, מפוצצים, בקושי נושמים אך מאוד מרוצים. אפילו אנחנו לא הצלחנו לאכול מהסנדוויצ’ים ומהחטיפים.

הנסיעה הייתה מהממת, כל הדרך בעלטה מוחלטת, הזדמנות נפלאה להתחבר למטפורה שכמו בחיים, אנחנו לא תמיד יודעים כיצד להגיע אל היעד, אנחנו רואים רק את קטע הדרך שבו הפנסים מאירים, ולאט, לאט, מתגלה עוד קטע, ועוד אחד, עד שמגיעים.

האכסניה הזולה, התגלתה כהפתעה מאוד נעימה. נקי, מסודר,, מטופח ונוח.

ה”שוער” וה”חתולה” ילדינו המתבגרים, חזרו לחוויה ילדותית ומהנה של שינה במיטות קומותיים, כמובן שאת הסולמות הנחנו במקומות הלא נכונים ולאחר כמה ניסיונות עם סכנת התרסקות… גילה ה”שוער” את המיקום הנכון שלהם.

הסנדוויצ’ים שעמלתי עליהם קשות, הוכנסו כלאחר כבוד למקרר בתקווה שיחזיקו מעמד ליום המחרת, בו יש מצב שנהיה רעבים…

ברקע הייתה תוכנית טלוויזיה “להציל את הנישואין” שהזכירה לכולנו כמה ברי מזל אנחנו, שלאחר כ”כ הרבה שנים האהבה היא הדיירת הראשית במעוננו ובלבנו.

בשעה שש ושלושים התעוררנו, שמחים ועליזים קיפלנו את כל הדברים בחזרה לתיקים, ושמנו פעמינו לחדר האוכל לארוחת הבוקר.

גם כאן ציפתה לנו הפתעה נעימה. התכוננו לארוחת בוקר סימלית ולהפתעתנו חיכו לנו ביצים בסגנונות שונים, מלווחים, פנקייקים, כדורי שוקולד, מבחר גבינות וירקות, לחמים, קורנפלקסים, יוגורטים וכל טוב.

השתדלנו להזדרז, הרי באנו לראות כדורים פורחים, ויש לנו עוד יותר משעת נסיעה אל היעד, והנה כבר עוד מעט שמונה…

הרגענו את עצמנו שבאתר היה כתוב שהפרחת הבוקר היא בין 5.00 ל- 9.00 ושיהיו 3 הפרחות, ויש 17 כדורים, אז בטח נתפוס את ההפרחות הבאות…

שבעים וטובי לב יצאנו לדרך, המתבגרים לא ראו שנים רבות נוף מדברי, גם כשאנחנו מטיילים זה בד”כ לכיוון צפון. כביש 40 בחלק שבין מצפה רמון לאילת הוא אחד המדהימים.

צורות מרתקות של הרים, צבעי חול משתנים, שכבות אדמה חרוצות ומקומטות, ופני שטח שמציקים לאיזון הפרשי הלחץ באוזניים שלי…

כל הדרך צילמנו, “COLDPLAY” השתלבו מעולה בנוף, קצת חיקויים של דמויות מ”מצב כפית” ומ”הפרלמנט” ש”השוער” ו”הבלונדיני” מתאמנים עליהם וחופרים איתם.

זיכרונות מהצבא, זיכרונות מהילדות והנה אנחנו כבר ממש קרובים… ההתרגשות עולה דרגה…

שביל עפר, פסלים של דמויות מצריות המשתלבות עם הנוף, הגענו לפארק תמנע!

מוזר… אין תור… כנראה מעט אנשים הדרימו…

אנחנו בכניסה, מנופפים בכרטיסי ה”דיל” האטרקטיביים, שואלים את הבחורה הנחמדה, איפה בדיוק מתקיים פסטיבל הכדורים הפורחים???

נגמר!!! היא עונה בחיוך…

“לא נכון את צוחקת עליי”! אני אומרת…

“לא נכון, אתם צוחקים עליי שהגעתם עכשיו”! היא עונה… “השעה רבע לעשר, בתשע הכל כבר נגמר”.

אנחנו מסתכלים אחד על השני בייאוש, מוחי מסרב לקלוט את הבשורה… כל המאמץ, הכסף, הסנדוויצ’ים שמחכים עוד מאתמול… הכל היה לשווא!!!

פספסנו את הכדורים הפורחים!!!

תוך כמה שניות כולנו מתעשתים. איך אומרים… “מכל לימון אפשר לעשות לימונדה”…

קרועים מצחוק, תוך כדי הסתלבטויות קשות עליי כמארגנת הלו”ז, שברור שרק אני מסוגלת לסחוב את כולנו לטיול כדורים פורחים… שכל הכדורים כבר ממזמן פרחו… החלטנו, ממשיכים…

אנחנו כבר במרחק 20 ק”מ מאילת! זה מה יש… נמשיך להיות עצובים?! לא ולא!

דהרנו לאילת, לא ביקרנו בה כבר שמונה שנים…

היינו בקניון, ירדנו לטיילת, “הבלונדיני” טבל בים סוף המדהים, ראינו סרט 4D ב I MAX , וגם הופעה מדהימה של אקרובטים מכל העולם שנקראת “EVO”.

כמובן שאכלנו ב”מקדונאלדס” וגם הראינו למתבגרים את מסוף הגבול עם מצריים.

בשעה חמש וחצי, יצאנו בחזרה לכיוון הבית.

אצל כושי בק”מ ה 101 עצרנו (לא… לא כדי להקיא…) כדי לקחת כמה דברים מתוקים לדרך ולזרוק את הסנדוויצ’ים…

היה טעים!!!!

עוד מהבלוג של Orit Zaidman

תצוגה מקדימה

מודה אני

כבר שנים רבות שאני צועדת בשבילי עולם ה"התפתחות האישית", ה"העצמה הפנימית". עברתי כמעט כל דבר אפשרי: זה התחיל ממקום מאוד מיסטי, עבר לפסיכולוגי, אישי, קבוצתי, ובשנים...

תצוגה מקדימה

"מה זאת אהבה ?"

♥ אחרי כ- 10 שעות צירים, "הבלונדיני" מתבונן בי בדאגה. המיילדת מעודדת אותי: "הנה, עוד דחיפה אחת אחרונה, הוא בחוץ, יש לו מלא שיער... "ג'ינג'י?! טוב , פשוט נורא בהיר... יאללה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת יותר מ - 20.

יום שישי 7.4.1989. אני במיטה בבית הוריי בראשל"צ, לומדת למבחן, אני בת 20 וקצת...השעה כמעט חצות. צלצול הטלפון מקפיץ אותי. "הלו"?.. אני עונה בדאגה. קול גברי, אדיש, ישנוני, מתנגן...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה