הבלוג של אורנית רוזנפלד

אורנית רוזנפלד

לאחר שנים של כאב, בלי לטם ודקל, אני יוצאת לאור. יוצאת למסע שבו אפרסם לראשונה סיפורים שכתבתי לאחר שבנותיי נהרגו. בדרך שלי אני משלבת כתיבה ספרותית עם העברת סדנאות והרצאות לקהל הרחב. אני נוגעת לכם בלב. נוגעת כדי לעורר, כדי... +עוד

לאחר שנים של כאב, בלי לטם ודקל, אני יוצאת לאור. יוצאת למסע שבו אפרסם לראשונה סיפורים שכתבתי לאחר שבנותיי נהרגו. בדרך שלי אני משלבת כתיבה ספרותית עם העברת סדנאות והרצאות לקהל הרחב. אני נוגעת לכם בלב. נוגעת כדי לעורר, כדי להוציא את השכול מהבידוד החברתי. מזמינה אתכם לתהליך שיעזור בהקמת קבוצות תמיכה, בהתמודדות עם משבר, במפגש עם רגש בעוצמות אחרות, ממקום אחר. אורנית רוזנפלד / טל' 0547563118 / [email protected]

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מפברואר 2014

אל תשתקי. תישארי איתי, כמו אז, תבטיחי כמו אז, תשקרי כמו אז. ואני מסתכלת לתוך חלל עיניה ומתמלאת אימה.

04/05/2014

liron-140428b

סיום קורס קצינים של לירון. יושבת ליד אמא שלו, דודה רותי. היא יושבת ועומדת, מסדרת את התיקים עם האוכל, מוחאת כפיים וצועקת ומנופפת. טוב, תירגעי, אני מזיזה ממני את השקית ממתקים שנדבקת, לא כל אירוע צריך להפוך לחאפלה עיראקית חסרת עכבות. בשביל כולם הוא מפקד מהיום. בשבילי הוא מפקד מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל ארבע, אצל סבתא וסבא באוהל שלירון עשה מהפיקה והאטבי כביסה. הוא ממלא את האוהל בכלים מהמטבח שהוא סוחב מסבתא ותרופות שהוא גונב מסבא להכין פצצות, ואני יושבת על הטוסיק, עם החוברת בורדה של סבתא. די, לירון, די. לא רוצה להיות חיילת, עזוב אותי, רוצה להסתכל בתמונות. מה את רוצה להיות? הוא שואל. אני רוצה להיות אמא כזאתי כמו פה, אני מצביעה על התמונה בחוברת. את לא יכולה להיות אמא עכשיו, את חיילת, הוא פותח את הכדור של סבא ומערבב את האבקה עם עמבה. אני רוצה להביא לאוהל את הבובה שאבי ואנדי הביאו מאמריקה, להחליף לה את השמלה. את חיילת גרועה, הוא מתעצבן, גרועה, ותפסיקי לבכות, כל הזמן מתבכיינת. אני בכלל לא רוצה להיות חיילת, לירון. אתה רוצה להיות מפקד, תהיה. אני לא חיילת שלך יותר, אומרת לו גם כשאני בת שמונה, והוא בן עשר, הולכים ברגל מהבית של סבתא, לבית שלנו, ברחוב ‘המתמיד’ בר”ג. כמו אז, כמו תמיד, אני לא יודעת איפה אני, ולירון מוביל ונותן הוראות. איזה מכונית זאת? תגידי מהר, הוא מצביע על הסמל. לא יודעת, כבר מאה פעם אמרתי לך, לא יודעת, לא אכפת לי גם, אני מתיישבת על המדרכה על הטוסיק עם הבקבוק מים שסבתא נתנה לי והתיק עם הפיתה עם הביצה חומה והבבינג’אן שלא גמרתי בבוקר. את חיילת גרועה, הוא אומר לי, גרועה. עכשיו תטפסי פה על הגדר ונלך בדרך קיצור, ודי כבר, תפסיקי להתבכיין, את רוצה שמהרעש יבואו כל העיראקים מהבית כנסת של סבא עם השרשראות חרוזים ששמים את היד על הראש חזק שלא נזוז ואומרים כישופים? ואני רוצה עוד לצעוק בתוך הבכי, יא סתום אחד, אני לא יודעת איך לצאת מפה ולטפס ולעבור בכל המעברים ולהיכנס ולקום וליפול, אתה רוצה שאני אפול בגללך? זה מה שאתה רוצה? שאני אפול ואני לא אוכל לקום? והוא אומר, אין לך ברירה, או שאת קמה או שיקרה לך משהו נורא. נורא, אני אומר לך, נורא. ואני אוספת מהר מהר את הפטרוזיליה המגעילה שהתפזרה, ומרימה את עצמי מהרצפה. מנסה לטפס בלי ליפול. משתדלת להצליח להתקדם במעברים.

השמות החגיגיים שהמריאו מהרמקול בטקס השתתקו. גם מחיאות הכפיים.

תנחתי, חלמת מספיק, לירון נעמד לידי, מה קורה, חיילת?

היה לי משפט. כל שבוע מעלים אותי למשפט. הייתי מרותקת שלושה שבועות לבסיס.

כמו שאני אומר תמיד, חיילת גרועה. על מה משפט?

תפסו אותי מסתובבת בבסיס עם המכנסיים שסבתא תפרה לי עם הגומי, אמרתי לרס”ר שזה חסין מים, זה לא עזר.

מה יהיה איתך, אני לא מבין. איך החרמונית שהבאתי לך?

מעולה, לירון, תודה, ידעתי שתשיג לי. תמיד הוא מצליח להשיג הכל. כל מה שהוא רוצה.

יותר קל להשיג חרמונית מהאפסנאות מלהשיג מסבתא את הכף של החשווה, הוא צוחק.

לא רוצה להיות חיילת, לירון.

מה את רוצה להיות? הוא מתרחק. רותי רצה אחריו שוב לחיבוק ונשיקה. אני רוצה להיות אמא.

מה אתה רוצה להיות, לירון?

שנה אח”כ מעירים אותי אחרי משמרת בבסיס בדרום, אחרי לילה של גלשונים ויריות וחיילים הרוגים בצפון.

מודעת אבל תלויה על הגדר, קבוצת חיילים ליד השער, סבא בוכה על כסא בחצר.

רותי יושבת על הספה בסלון, מושיטה לי ידיים, אני נופלת על הברכיים, מניחה עליה את הראש.

ואני רוצה עוד לצעוק בתוך הבכי, יא סתום אחד, אני לא יודעת איך לצאת מפה ולטפס ולעבור בכל המעברים ולהיכנס ולקום וליפול, אתה רוצה שאני אפול בגללך? זה מה שאתה רוצה? שאני אפול ואני לא אוכל לקום? הידיים של רותי מפרפרות בשיערי הרטוב, הנספג בכאבה, והאצבעות שלה מהדהדות בי, מה אתה רוצה להיות, לירון? מה אתה רוצה להיות? פוחדת להרים את הראש, פוחדת להסתכל לתוך עיניה ולפגוש את האימה.

שש שנים וחצי אח”כ אני הופכת לאמא. כמו שחלמתי תמיד. אני מגיעה הביתה עם תינוקת קטנטנה, עם חלומות, משאלות ופחדים. רוצה לתת לה את עצמי, את העולם, לשמור עליה, שתוכל לבחור להיות כל מה שתרצה.

אני לא יודעת מה עושים איתה, אני אומרת לרותי שבאה אליי, אני לא יודעת איך להיות אמא.

איזה בובה! היא קוראת בצהלות שמחה, הרי כל אירוע צריך להפוך לחאפלה עיראקית חסרת עכבות, יולי עכשיו, חום אימים, בשביל מה כל האוברולים האלה שעטפת אותה, בקושי רואים אותה מתחת לשכבות. והיא לוקחת אותה ממני בידיים מנוסות, בטוחות, מקלפת ממנה את הבגדים, מכניסה אותה לאמבטיה, מחתלת, מלבישה, מחייכת אליי, תפסיקי לפחד, הכל בסדר, תגדלי אותה בהנאה, בכיף. והמילים שלה שנוגעות בי, והידיים שלה שנוגעות בלטם, פתאום הן משקיטות, מחברות אותי לאמהות, לחיבור הזה שתמיד רציתי לעצמי, לילד, לאהבה.

תפסיקי לפחד, הכל בסדר.

תישארי איתי, רותי, תמשיכי להגיד שאין מה לפחד, תשקרי, תמשיכי לשקר, כי איך אפשר שלא? איך אפשר לחשוב עכשיו שיש ממה לפחד. שהחיים שהבאת לעולם יכולים להילקח ממך. שלא באמת תוכלי לשמור.

והשנים עוברות, וממלאת אותי האמהות, כמו שידעתי שתמלא אותי.

אני מספרת לילדות שלי על לירון. לוקחת אותן לבית הקברות, לאזכרות, לימי הזיכרון לחללי צה”ל.

וכשלטם בת עשר ודקל בת שש וחצי, אני עומדת בבית הקברות, מול שני בורות באדמה. בשתי ידיי מחזיקה את בובות הפרווה האהובות שלהן, הבובות איתן הלכו לישון, אותן לקחו לנסיעות מחוץ לבית. ושני הארונות שבתוכם הילדות שלי מתחילים לרדת, להתכסות באדמה, ואני רצה קדימה, חכו, חכו רגע, מניחה על כל ארון את בובת הפרווה שהיא אוהבת, תגידו לי איפה לטם ואיפה דקל, לכל אחת יש בובה אחרת, והם מזיזים אותי ומכסים ומכסים. את החלומות, המשאלות, התמימות. ואני מתרוקנת מאמהות. מעצמי. מכל מה שהייתי. מכל מה שהן רצו להיות.

בבית, בשבעה, אני מחפשת את העיניים של רותי. איך עושים את זה, רותי? לחישותיי בבית כמו שובלים של דם, איך להפסיק להיות אמא שלהן? איך להמשיך? והעיניים שלה מתרוממות אליי, אדומות, כבדות, חסרות אונים. בבקשה, בבקשה תגידי לי איך, אני רוצה לצרוח, לטלטל, לנהום, אל תשתקי, אל תשתקי עכשיו. תישארי איתי, כמו אז, כמו באמבטיה הראשונה של לטם, תבטיחי כמו אז, תשקרי כמו אז, תשקרי כבר, תשקרי.

ואני מסתכלת לתוך חלל עיניה ומתמלאת אימה. רואה את החיים שהיו, נסגרים עליי, ואין מי שיכול לומר לי לאן. איך קמים. איך לא רצים עכשיו בחזרה לבית הקברות, חופרים מהר בין הרגבים, פנימה לתוך הבורות, לתוך הבובות, לתוך הארונות. נעלמים.

תשמור עליהן שם, לירון. תשיג להן כל מה שהן צריכות. די כבר, די, תענה, אני לא יודעת איך לצאת מפה ולטפס ולעבור בכל המעברים ולהיכנס ולצאת וליפול. אמרתי לך כבר אז שלא.

שותקות אני ורותי אחת מול השנייה. ובתוך עיניה אני רואה את הבדידות. רואה שלא היא ולא אף אחד אחר, יוכלו להישאר איתי ביחד שם. שאת המקום הזה אפגוש בשוכבי ובקומי, בחלומות בהקיץ, בזכרונות וגעגועים. בדמעות שקטות לתוך הכרית, בזעקות דוממות אל השמיים, במעברים בין העבר להווה, בין טירוף לשפיות, בין חיים למוות, בין לטם ודקל למשי ומיתר.

ואלמד, בצעדים קטנים ומייסרים, לטפס ולעבור בכל המעברים, ולהיכנס ולקום וליפול. אתה רואה, לירון, למדתי. וקולו ימשיך וילווה, אין לך ברירה, או שאת קמה או שיקרה לך משהו נורא. נורא, אני אומר לך, נורא. ואני ארים את עצמי מהרצפה, ואת משקולות הכאב בתוך ליבי, בכל נים באיבריי, ואמשיך.

עוד מהבלוג של אורנית רוזנפלד

תצוגה מקדימה

גבול אדום לחברות הביטוח

  חברות הביטוח מבטיחות לנו הגנה. מבקשות מאיתנו בפרסומות חייכניות שנסמוך עליהן. שנפקיד בידן את כספינו. שכשבאמת נצטרך הן יעמדו לצידינו, יאפשרו לנו להתמודד עם מציאות חיים...

תצוגה מקדימה

לטם ודקל תמיד יישארו בנות 10 ו-6.5

לאחר שנים של כאב, בלי לטם ודקל, אני יוצאת לאור. יוצאת למסע שבו אפרסם לראשונה סיפורים שכתבתי לאחר שבנותיי נהרגו. בדרך שלי אני משלבת כתיבה ספרותית עם העברת סדנאות והרצאות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

תשמרי עלינו, אמא.

אתמול עמדתי לפני קהל גדול ונפלא באזכרה, בגן זכרון, במושב שלנו, ואמרתי שלפני עשר שנים בדיוק עמדתי באותה שעה בבית קברות בבארותים, מול שני ארונות שחורים שבתוכם לטם ודקל שלי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה