הבלוג של אורנית רוזנפלד

אורנית רוזנפלד

לאחר שנים של כאב, בלי לטם ודקל, אני יוצאת לאור. יוצאת למסע שבו אפרסם לראשונה סיפורים שכתבתי לאחר שבנותיי נהרגו. בדרך שלי אני משלבת כתיבה ספרותית עם העברת סדנאות והרצאות לקהל הרחב. אני נוגעת לכם בלב. נוגעת כדי לעורר, כדי... +עוד

לאחר שנים של כאב, בלי לטם ודקל, אני יוצאת לאור. יוצאת למסע שבו אפרסם לראשונה סיפורים שכתבתי לאחר שבנותיי נהרגו. בדרך שלי אני משלבת כתיבה ספרותית עם העברת סדנאות והרצאות לקהל הרחב. אני נוגעת לכם בלב. נוגעת כדי לעורר, כדי להוציא את השכול מהבידוד החברתי. מזמינה אתכם לתהליך שיעזור בהקמת קבוצות תמיכה, בהתמודדות עם משבר, במפגש עם רגש בעוצמות אחרות, ממקום אחר. אורנית רוזנפלד / טל' 0547563118 / [email protected]

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מפברואר 2014

אז שיתכווץ לך, עניתי. תכתבי רק שמח, היא ביקשה. אין דבר כזה, התכווצתי. אני לא רוצה לפגוש את המוות שלך, היא בכתה. את לא רוצה לפגוש את עצמך, חייכתי.

30/03/2014

P1010049

חבל שלא לקחתי קודם כדור שינה. עכשיו כבר מאוחר מדי. עוד שעתיים צריכה לקום. המחשבות מתערבלות בנשימות הכבדות של אריק. אני לא יכולה לקרוא את הסיפורים העצובים שלך, מישהי אמרה לי, רק את המצחיקים. אחרת התנצלה שאולי אני מצפה, אבל היא לא יכולה לתמוך בי, יש לה ילדים והיא לא יכולה לדמיין אותם מתים, היא מאחלת לי חיים טובים. השבוע גם הקשבתי לזאת שהתעצבנה שאני גורמת לה להתכווץ בכסא, הסבירה שיש לה יחס מאד תוקפני כלפי המוות, המוות לא מעניין אותה, דיבורים על המוות לא באים לה טוב. אנשים, משפטים, בריחות, כעסים, פחדים, ותגובות מהדהדים לי עכשיו בתוך החושך, בתוך העירות המתישה הזאת עכשיו. ככה אני כותבת, אני עונה. כמו החיים וכמו המוות. כמו האמת, כמו הצחוק וכמו הבכי. ככה אני. כמו הסיפורים… איפה הסיפורים של דקל? אני מעיפה את השמיכה, באיזה מחשב שמרנו את זה? סיפורים שהיא הקלידה בכיתה א’. ילדה שכותבת מהבטן, מהמקום שממנו בוקעים ונולדים ומצטיירים הצבעים של הנפש. את תהיי סופרת, הייתי אומרת לה אז. את כבר לא תהיי, אני אומרת לה עכשיו. קום, אריק, קום. אני מטלטלת אותו. מה? הוא שואל. אתה ישן? אני צועקת. כבר לא, הוא לוחש. אני חייבת לדעת איפה הסיפורים של דקל. תגיד לי איפה הסיפורים של דקל? אני לא יודעת איפה למצוא אותם. ואם לא שמרנו? תענה לי, אולי זה נמחק? השמש בחוץ עולה, מרגיעה ומרדימה. שוקעת בתוך החלום. בתוך הילדה הקטנה שעולה מולי עכשיו. הילדה שאני לא יודעת איפה הסיפורים שלה. יושבת, לידי, על כסא, קטנטונת, מתולתלת, וצוחקת, ותוך כדי החום שמציף אותי, אני כבר יודעת. בחלום אני אומרת לעצמי שמחר היא הולכת למות. ואני מחבקת ומנשקת אותה, אוהבת אותך כל כך ילדה שלי. אני מלאת אושר ואימה, והיא לא יודעת כלום. היא לא יודעת מה שאני יודעת. אני רוצה שהחלום ימשיך. שנמשיך ביחד. צעקות מרעידות אותי. צעקות מחוץ לחלום. הקול של משי, אמא, מה אני אוכל בבי”ס? לא הכנת לי סנדוויצ’ים, ואני מאחרת להסעה. ונטרקת הדלת. אריק אומר שהוא הולך עם הכלבים. אני מתעצבנת, תהיה פה כשמיתר מתעורר, אין לי כח לזוז. ואין לי כח להסביר. ואז אנחנו רבים. מושיטה יד לטלפון הנייד. מישהו שאני לא מכירה מציע לי חברות בפייסבוק. הודעה ממנו, שמעתי על האירועים שלך. אירועים הוא כותב. אני גוררת את עצמי לשירותים, מתיישבת בכבדות, מפילה את הראש על הברכיים. מנסה לסדר את האירועים שלי. משי עוד חודש תהיה בת 14. כשהיא היתה בת 8, ארבע שנים אחרי שלטם ודקל נהרגו, כתבתי סיפור. חייבת למצוא את הסיפור הזה. סיפור שמי שלא קורא סיפורים עצובים לא יקרא, ומי שמוות גורם לו להתכווץ יתכווץ, ומי שיש לה ילדים, תדמיין. אבל זה החיים וזה המוות. וזאת אני. ועצוב ומצחיק. ולטם ודקל ומשי ומיתר.

הישרדות

“משי מובילה. מיתר מתקשה. משי צוברת פער. היא נותנת את כל מה שיש לה. מיתר נתקל בחרב על הרצפה. מיתר נופל. משי מנצלת את ההזדמנות ומגיעה לקו הסיום במטבח. משי זוכה בחסינות. משי מוגנת מהדחה.” משי מניפה את הידיים כלפי מעלה, ותרועות הניצחון שהיא משמיעה מטלטלים את קורי הלילה הרכים שעדיין עוטפים אותי.

התוכנית ‘הישרדות’ הזאת יוצאת לי כבר מכל החורים. “את שומעת שמיתר בוכה, נכון?”

“גם מרינה מ’הישרדות’ בכתה כשהיא הפסידה.” משי מוציאה שקית שוקו מהמקרר, “מיתר מתמודד בקרב צמוד מול אבא שמזדחל מאחור.”

“תיזהרי שלא יטפטף לך שוקו על החולצה.” אני שולפת פיתה מהפריזר ומכניסה למיקרו. אחרי לילה עם כדור שינה, הבית נראה לי מעולף, כאילו הראש כורע תחת עומס שעות שינה גדול מדי.

“האם משי תצליח לצאת מהבית בלי שאמא תראה את הכתמים? האם משי תצליח לעשות את הבלתי ייאמן? הפסקת פרסומות קצרה ובהמשך: אמא ומשי נוסעות לקנות פרסים ליום הולדת של משי שתתקיים בשבת, העשירי למאי 2008. כולכם מוזמנים עם מתנות.”

“מיתר, בוא לעשות פיפי. משי, תזדרזי. שלא תפספסי שוב את ההסעה.” אריק קורא בקול.

אני שמה בפיתה גבינה צהובה, מכניסה אותה לשקית, ומסתובבת כדי לשים אותה בתיק של מיתר.

“בסדר?” משי מנסה לחסום אותי, מפשקת ידיים ורגליים.

“מה בסדר?” הזרועות שלה כמו מסתבכות בקורים סביבי, שעדיין לא התפוגגו.

“ניסע עכשיו לקנות פרסים ליום הולדת?” הכתם של השוקו על החולצה מקפץ בתזזיתיות, מבלבל אותי.

“עכשיו? עכשיו אני נוסעת לפסיכולוג שלי ואת נוסעת לבית ספר. את תיכף יוצאת.”

“אז אחרי הצהרים?” היא מביאה את חבילת ההזמנות ליום ההולדת. כמו מתוך לוע של תותח אני נזרקת קדימה. הצבעים מולי משנים גוון. מתחדדים. צורבים את העור והעיניים. לטם פותחת את התיק. לא. לא, לטם, לא. עצרי, שייעצר הכל. אני תופסת לה את היד. משי פותחת את התיק. בד החולצה שלה בתוך כף ידי.

“עזבי אותי, אמא.” משי משתחררת ומרימה מהרצפה את התיק שנפל, “מה יש לך? זה בסדר עם הפרסים? קבענו? תעני.” חבילת ההזמנות מתקרבת לתיק. השעון מנסר באכזריות. הגלגלים חורקים, לא מוותרים. אסור היה לי לתת להן לצאת מהבית בבוקר. אני מחזיקה את הכסא. מתיישבת. לוחצת על הרקות בידיי. הקול של משי רחוק, עמום, “ואחרי זה נלך לנועה להביא לה הזמנה כי אולי היא לא תבוא היום לבית ספר. היא חולה. אמא? אמא!”

לטם במכנסי הג’ינס החדשים שסבתא שלה קנתה לה, סוגרת את התיק. ההזמנות בפנים. “אחרי הצהרים ניסע להביא למאי גרינברג את ההזמנה. טוב, אמא?”

“טוב, לטם. אני מבטיחה.”

יומן הטוויטי האדום יוצא מהתיק. “אני כבר לא צריכה אותו. נגמרה השנה.” היא מדפדפת. אני מציצה במה שהיא כתבה, ‘עוד שלושה שבועות נגמרת השנה… עוד שבועיים… עוד שבוע לחופש הגדול’ היא עוצרת ומסובבת אליי את העמוד של היום, יום רביעי, ה 30.6.04 י”א בתמוז תשס”ד, בורוד זוהר היא כתבה ‘היום האחרון ללימודים’ וציירה את לוח הימים של חודש יוני ואת הכיתה עם לוח שכתוב עליו ‘חופש’. הפנים שלה מאירות. “מחר יש את המסיבת סיום של החוג אנגלית.” היא מצביעה על העמוד של יום חמישי, ה 1 ביולי, שגם הוא חגיגי ומקושט ‘יש! החופש הגדול!’

“אני זוכרת, לטם, יש פתק על המקרר.” אני חוזרת למטבח, ‘ביום חמישי ה 1.7.04 יש מסיבה בפארק המים. לחכות ליד השער בשעה 18:30 ולהביא 10 ₪.’

“ובבוקר מחר נתלה על הלוח בצרכנייה ועל התחנות אוטובוס את המודעות שכתבנו לקייטנה.”

חבילת המודעות של ‘הקייטנה הכיפית שלטם ודקל מארגנות’ מחכה בקוצר רוח על השולחן למחר בבוקר.

“אמא, התעלפת?” משי שמה את היד על המצח שלי, “אני כבר אלך לבד לנועה בצהרים להביא לה את ההזמנה. את לא צריכה לקחת אותי.”

“לא התעלפתי. יש לי אלרגיה לאביב.” אני מזיזה את ידה ממצחי.

“אלרגיה? מה נסגר איתך, אמא?” משי עולה על הכסא לידי, מתכופפת, משעינה את כפות ידיה על הברכיים, “האם אמא תתגבר על האלרגיה? האם היא תצליח להתאושש? חברים, נותרו חמש שניות. חמש ארבע שלוש שתיים אמא קרובה להישבר. משי מגלה אומץ לב ומושכת את אמא מהכסא.”

“מה השעה?” אני נעמדת, משפשפת את הפנים.

“שבע וחצי.” היא קופצת מהכסא, “אחה”צ נלך לקנות פרסים.”

לטם חולפת על פניי, מסדרת את השיער. דקל עם מכנסיים חומים קצרים, רועדת מקור. “סוף יוני וקר לך? תלבשי חולצה ארוכה מעל.” אני הולכת לארון ונותנת לה חולצה אפורה, “ואל תשאירי אותה באוטובוס, את שומעת? תסתכלי אליי, קטנטונת. מה אמרתי עכשיו?”

“אל תדאגי, אמא.” היא מעבירה את הראש דרך החולצה ומסתכלת לי בעיניים, “אני מבטיחה לך שהחולצה הזאת תחזור אלייך בצהרים. תאמיני לי שאני לא משקרת.”

“איך אפשר לא להאמין לך, דקל?” אני מוציאה לה את השיער מתוך החולצה, “קדימה, אבא כבר מחכה ליד השער.”

“אמא!” הפנים של משי מבליחות לפניי, אדומות מכעס, “את לא מקשיבה! את כל הזמן לא מקשיבה!”

“מה? מה את רוצה?”

“אמרתי לך שאחה”צ נלך לקנות פרסים ליום הולדת, טוב? תעני כבר.”

“לא יודעת, משי. נראה.”

“את מעצבנת. אני אצביע נגדך. במועצת השבט הבאה תהיי מודחת ותיאלצי לעזוב את האי.”

“להתראות, משי, את צריכה לצאת.” אריק עומד מעליה.

משי הולכת לכיוון הדלת, “בפרק הבא בהישרדות: אמא מגיעה לאי המתים ומוצאת שם את אבא שנאבק להיות השורד האחרון.”

“שיהיה לך יום טוב.” אני יוצאת אחריה.

“חבל שאת לא יכולה להיות השורדת האחרונה ב’הישרדות’. היינו מקבלים מיליון שקל.” היא פותחת את השער.

“נורא חבל.” אני מחזיקה את הכלב שלא יצא מהחצר.

פקק תנועה בדרך לפגישה, לטיפול. ברקס גז, ברקס גז, ממצב אחד לשני, ממקום למקום, מזמן לזמן אחר, מטירוף לשפיות, ממוות לחיים. הרגל לוחצת על הגז, על הברקס, על הגז, רוצה לבעוט, לנגח. לצאת מהאוטו ולרוץ, לברוח. עוד פעם לעצור, עוד קצת להתקדם. מגיע לו שאני מאחרת. שיסע עם אשתו שוב ללונדון, שם לא מאחרים.

“את נראית מותשת.” יונתן מתיישב בכורסת הפסיכולוג.

“מתי הנסיעה הבאה שלך?”

“זה ‘בוקר טוב’ כמו שצריך. עכשיו אפשר לשתות קפה.”

“נמאס לי.”

“ממה?”

“מהנסיעות האלה. אתה מצפה שתחזור מלונדון וכאילו כלום לא קרה. כאילו לא עזבת אותי ונעלמת.”

“אני לא נעלם לך, אורנית.”

“ואם לא היית חוזר?”

“חזרתי. אני פה. אני תמיד אחזור.”

“אל תגיד את זה. אתה לא יכול לדעת. אין לך מושג מה יקרה. יכול להיות שאתה תצא מכאן עכשיו וזהו. זהו. אני לא אראה אותך יותר, המילים שאתה אומר לי עכשיו יהיו המילים האחרונות שלך שאני אשמע, הפנים שלך יהפכו לזיכרון, ישארו באלבום תמונות של הנסיעות שלכם לחו”ל. החיוך הזה עכשיו יהיה הזיכרון האחרון שלי ממך.” אני מתקפלת, אוספת אליי את הכרית. עוצמת חזק את העיניים.

נביחות השמחה של הכלב מסמנות שאריק פתח את השער. אני הולכת אחרי לטם, דקל ומשי. הן יורדות במדרגות, יוצאות לרחוב. איזה כיף, ממחר הן איתי בבית. גם לי כבר בא להקיא מבית הספר שלהן, “בנות שלי, להתראות, יום טוב.” הן מסתובבות, “להתראות, אמא.”

“תנו יד למשי.” והן מתרחקות, אחת ליד השניה, מדברות, צוחקות, שוב מסתובבות, מנופפות לי לשלום. קרני השמש שמגיעות ממזרח נשברות בשערות הבהירות של שלושתן, דוחפות אותן קדימה. האוטובוס עובר. נוסע לסוף הרחוב. עוד מעט הוא מסתובב, נוסע בחזרה ואוסף את לטם ודקל בתחנה מול הגן של משי.

“את כותבת עכשיו? ראיתי שחזרת לכתוב.” יונתן רוכן קדימה בתוך הכורסא.

“אני מנסה.” אותיות בוורוד זוהר מכהות את השטיח הלבן, מאפילות את החלל בינינו, ‘היום האחרון ללימודים’.

“זה מאוד חשוב שתכתבי.”

“אל תדבר כאילו אתה יודע מה חשוב. כל הזמן אתה יודע. יודע מה חשוב מה נכון מה היה מה יהיה. אז אני אומרת לך שאתה לא יודע כלום. כלום אתה לא יודע. למה זה חשוב שאני אכתוב? מה חשוב בזה?”

“אני מאמין שזה מה שאת צריכה לעשות.”

“אז אתה מאמין. אני לא מאמינה בכלום.”

“אורנית, מותר לך לרצות לכתוב. לרצות שאנשים יקראו. להאמין שמה שאת רוצה יקרה.”

“אני חושבת שאיבדתי את זה. איבדתי את היכולת לחלום, להאמין.”

ב 30.6.04 ביום רביעי אחה”צ לא נסענו להביא למאי את ההזמנה ליום הולדת. נסענו לאבו כביר.

ביום חמישי בבוקר, על הלוח בצרכנייה, על תחנות האוטובוסים, במקומות שרצינו לתלות את המודעות לקייטנה, נתלו מודעות אבל.

ביום חמישי, ה 1.7.04 ב 18:30, לא עמדנו ליד שער פארק המים לחגוג את מסיבת הסיום של חוג אנגלית. עמדנו ליד השער של בית הקברות, מול שני ארונות קטנים.

“מי הצליח במשימות?” משי בבגדים חגיגיים, פותחת את השקיות ומחלקת פרסים שבחרנו בחנות הצעצועים. פנקסים, אקדחי כדורים, צלחות מעופפות, טושים, עטים, כדורי פינג פונג, ממלאים את הדשא בצבעים והתרגשות.

דנה, טל וליאור, חברות של לטם, היום בכיתה ח’, אוספות את ילדי כיתה ב’, “מי שרוצה לקבל ממשי פרס שיברך אותה!” הן צועקות, ומכל עבר מתעופפות ברכות, שיהיו לך חברים וכיף ואור ושמחה ואהבה. “והמון חלומות.” אני מוסיפה בשקט.

“זכית בפרס!” היא קוראת בשמחה ומושיטה לי אקדח כדורים אדום, “בסוף אולי תתגברי על האלרגיה ותנצחי אפילו ב’הישרדות’.”

“הבנת, ילד?” האקדח מדלג ממני לידיים של מיתר, “בסוף אני אנצח ב’הישרדות’.”

P1010221

תמונה של לטם

בתחילת הפוסט תמונה שלי עם דקל

עוד מהבלוג של אורנית רוזנפלד

תצוגה מקדימה

גבול אדום לחברות הביטוח

  חברות הביטוח מבטיחות לנו הגנה. מבקשות מאיתנו בפרסומות חייכניות שנסמוך עליהן. שנפקיד בידן את כספינו. שכשבאמת נצטרך הן יעמדו לצידינו, יאפשרו לנו להתמודד עם מציאות חיים...

תצוגה מקדימה

לטם ודקל תמיד יישארו בנות 10 ו-6.5

לאחר שנים של כאב, בלי לטם ודקל, אני יוצאת לאור. יוצאת למסע שבו אפרסם לראשונה סיפורים שכתבתי לאחר שבנותיי נהרגו. בדרך שלי אני משלבת כתיבה ספרותית עם העברת סדנאות והרצאות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תשמרי עלינו, אמא.

אתמול עמדתי לפני קהל גדול ונפלא באזכרה, בגן זכרון, במושב שלנו, ואמרתי שלפני עשר שנים בדיוק עמדתי באותה שעה בבית קברות בבארותים, מול שני ארונות שחורים שבתוכם לטם ודקל שלי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה