הבלוג של אורה ברקן

פסיכולוגיה יומיומית

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת... +עוד

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת ההורות. מטופלות אחרות לא עוסקות בהורות אלא מבקשות חדר משל עצמן כדי להוציא לאור את הסיפור הפרטי של כל אחת, ולנסח אותו בצורה שתחזק את הבטחון העצמי ואת הבטחון בחיים ובתפקידים השונים שנושאות בהם. אני אוהבת לכתוב, לחשוב על איך הפסיכולוגיה יכולה לעזור לנו בהתמודדויות היומיומיות ומתעניינת בקשר בין פסיכולוגיה לחברה ולתרבות. מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחריי גם באתר האישי: http://orabarkan.co.il/ ובעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/orabarkan/

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מפברואר 2012

לפני הלידה הראשונה שלי, התגלגל לידיי סרטון וידיאו שבו מצולמת אשה במהלך לידה טבעית. לקראת תום הסרטון, שצפיתי בו מרותקת, רואים כיצד הוולד נחלץ החוצה, וה”אשה-אם” (עוד מעט לא רק אשה, אלא אמא) אוחזת בראשו ברכות ומסייעת לו לפלס דרכו אל העולם. תמונה זו נחקקה בזכרוני כפלא זעיר, משום שזו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בלידת תינוק, שלא התרחשה בבית חולים אלא בדירה שקטה, עם אור נרות, מוזיקת יוגה וכתוביות בצרפתית. מכיוון שממילא באותה עת הייתי עסוקה במחשבות ובתהיות לקראת הלידה שלי, סרטון זה נשא אותי למחוזות של מחשבה על האפשרות לגעת בעובר-תינוק בעודו מגיח מבטני. היה משהו באפשרות הזו שנראה לי הזוי וסוריאליסטי אבל גם קסום ומלא הבטחה. לא ידעתי מה יתאים לי. בקורס הכנה ללידה קיבלתי את התשובה הפשוטה. המדריכה אמרה לנו בסוף הקורס, שלא משנה מה יהיה, הכי חשוב בלידה זה “לזרום”.

ברבות הימים ולאחר הלידה, חזרתי להרהר באפשרות הזו של יצירת מגע עם התינוק בעודו חצי בחוץ וחצי בפנים. חשבתי עד כמה מעניין ומיוחד מצב הביניים הזה שבין לבין. גוף, אבל לא שלם. בהריון או כבר אמא? המגע בתינוק בשלב כזה טומן בחובו רגע נדיר של מפגש בין המדומיין לממשי, בין הרחם החמים והמערסל לבין המציאות החיצונית, זאת עם אור הנרות, או אם זה בבית חולים, עם אורות הניאון. רגע שבין רצון האשה-אם להגיע לקו הסיום של הלידה, וסוף סוף להכיר את תושב הקבע ששכן בה חודשים ארוכים, לבין הרצון להמשיך ולהגן עליו וגם עליה מפני המציאות החדשה והלא ידועה שתתרגש על שניהם. למעשה מדובר בחיבור רגעי בין הפנים לחוץ ברמה הפיזית. חיבור יקר ערך שעשוי להיות משמעותי ביצירת הקשר הראשוני אם-תינוק.

אך מה לגבי הרמה המנטלית? האם ניתן למתוח חוט מקשר בין העולם הפנימי של האשה-אם (וגם של האב) על הציפיות, החששות והחרדות שבו לבין העולם החיצוני שבו כל אלו משתברים אל חופי המציאות? אני מאמינה שבאמצעות מודעות ועבודה נפשית בהחלט ניתן לעשות זאת, ולו באופן חלקי. ומדוע זה חשוב? מתיחת החוט המקשר בין העולם הפנימי והפנטזיוני שלנו לבין המציאות האובייקטיבית חשובה משני טעמים עיקריים: האחד, סיוע לבניית הקשר עם התינוק והשני, התאקלמות להורות על מרכיביה המרובים, מעבר לקשר עם התינוק.

על הפער בין המדומיין לממשי

נשים רבות חשות מתוסכלות לאחר הלידה כשלא מזהות אצלן את התחושות המיוחלות של אהבה ורוך כלפי הרך הנולד. דרך אחת להסביר את הקושי להיקשר בתחילת הדרך לתינוק היא באמצעות הפער בין התינוק שדומיין לתינוק הממשי. דניאל שטרן בספרו “הולדתה של אמא” כותב שבמהלך ההריון האשה בונה לעצמה דמות מסוימת של תינוק ומפנטזת על מראהו ותכונותיו. זהו התינוק המדומיין. לדבריו, לקראת סוף ההריון הורסת האשה את הדימוי הזה על מנת “לפנות מקום” לתינוק הממשי. אולם, אני בספק אם הדימוי נהרס לחלוטין והתינוק הממשי נולד כך שמטביע חותמו על “לוח חלק”. נדמה לי כי שיירי הדימוי נותרים בעינם, ונדרשת עבודת תיווך בין מה שהאם דמיינה שיהיה, או לא דמיינה שיהיה, לבין מה שהווה.

הכרה בפער בין המצופה למצוי ובעבודת הגישור הנדרשת עשויה לסייע לנשים המאשימות את עצמן שאינן אמהות טובות דיין כי לא חשות אהבה כלפי התינוק או כי חשות אכזבה מהיבטים מסוימים בו. עבודת גישור זו בין המדומיין לממשי נוגעת לא רק לקשר עם התינוק אלא להיבטים נוספים בהורות החדשה. ביניהם ניתן למנות את חופשת הלידה שדומיינה, זו עם בתי הקפה והחברות, לחופשת הלידה הממשית, שבדרך כלל, ובודאי בחודשים הראשונים עשויה להיות דומה יותר לעבודה קשה, פיזית ונפשית, מאשר לחופשה. בדומה לכך אפשר לדבר על ההורה השני כפי שדומיין ועל איך הוא/היא בפועל, על הציפיות שהיו בהריון כלפי המשפחה המורחבת והאופן בו אלו באות או לא באות לידי מימוש, על היחס מחברות או מעמיתים לעבודה וכן על היבטים אישיים כמו חזרה לגזרה שממאנת להגיע או תובנות כמו: “אני לא מאמינה שזה מה שיצא לי כרגע מהפה. זה בדיוק מה שאמא שלי היתה אומרת!”. כמובן שבמסגרת הפער הקיים יכולות להיות הפתעות לטובה, כמו למשל התגייסות של המשפחה לעזור ולסייע בכל הנדרש, תמיכה חברתית גבוהה והנאה מהתפקיד החדש והמתגבש כהורה. הקושי נעוץ במקומות בהם מצויה האכזבה, או בהתמודדות עם חוויות בלתי צפויות, פיזיות ונפשיות כאחד.

משמעות הגשר בין המדומיין לממשי

הגשר הוא המקום בו אנו מסוגלות לראות את הציפיות ואת החששות מצד אחד, ומהצד השני להתבונן במה שקורה בפועל, להכיר בו ולקבל שאין חפיפה מושלמת בין הצדדים. זה נשמע פשוט במילים, אך למעשה זה דורש עבודה מאומצת. קשה לגשר על הפער בין המדומיין לממשי, וזאת לא רק בשל העבודה המנטלית הנדרשת אלא גם בשל הקשיים הגופניים שנשים רבות חוות לאחר לידה. מדובר בקשיים שמשפיעים על יכולת העיבוד הקוגניטיבי כמו היעדר שעות שינה, עייפות והתמודדות עם כאבים הנובעים מהלידה ו/או מההנקה. לאלו ניתן להוסיף שינויים באיזון ההורמונאלי שמשפיעים מצדם על מצב הרוח. במצב כזה, של כוחות נפשיים וגופניים מוחלשים, קשה לעבוד על ההכרה במציאות וקבלתה כפי שהיא, כמציאות דינמית ומשתנה.

אם כך, נשאלת השאלה כיצד ניתן לסייע לתהליך הגישור, כך שאותם גלי דמיונות יפגשו את חוף המציאות בתנועה שקטה, מלטפת ומלחכת, ולא יתנפצו עליהם בצונאמי גדול?

קודם כל, כדאי להכיר מראש, כבר בהריון או אפילו לפניו, כשחושבים על כניסה להורות, באפשרות לפער הצפוי בין מה שנרצה ו/או נחשוש ממנו לבין מה שיקרה בפועל. אמנם לא נוכל לדעת מהם פניו של הפער הזה, אך עצם האפשרות להתייחס אליו כאל גורם שדורש התבוננות בדרך, יכולה לסייע בבוא היום להישיר אליו מבט כשנתקלים בו פנים אל פנים.

משמעות ההכרה בפער הצפוי היא ויתור על השליטה בתוצאות ואולי יותר מכך ויתור על הידיעה וקבלת העמימות. בתחילת ההורות העמימות הן ביחס לצרכי התינוק והן ביחס לצרכי ולרצונות האם היא רבה. נדרשת יכולת לקבל את זה שלא תמיד נדע מה מתאים לתינוק או לנו. בדרך כלל זה ייקח כמה שלבים של ניסוי וטעייה עד שנבין. וגם אז זה עשוי להשתנות חדשות לבקרים. בעולם המערבי בו אנו חיות, אנו רגילות לכך שניתן לתכנן צעדים קדימה, לבנות תכנית פעולה, פתרונות מגירה, לצעוד בדרך ולבסוף להגיע ליעד. בעולם ההורות- נדרש אימון לשינוי מצב התודעה הזה ולהגמשתו כך שיאפשר לנו עצירה, התבוננות ברגע, שהייה וקבלה של אי הידיעה לאן, איך ומה…

לסיום, בנימה אישית, בהכנה ללידה העצה “לזרום” עם מה שקורה התאימה לי, ואילו לקראת ההורות הרגשתי שמתאים לי משהו אחר, שישלב בין “זרימה” למודעות ולעשייה. היום, כאמא חשובה לי היכולת לזרום ולשחרר, במיוחד כשהים סוער ואין טעם לאחוז בחוזקה את הגה הספינה פן יישבר. לצד זאת אני מאמינה שכהורה מוטלת עליי האחריות לא רק לזרום אלא גם להיות מודעת לעולמי הפנימי, שכולל ציפיות, רצונות, פחדים וצרכים אישיים, והאופן בו אני משליכה את כל אלו על בני משפחתי. זהו החלק שבו אני נדרשת לגשר על הפערים בין מה שבקרבי לבין צרכיהם של אחרים ומגבלות המציאות.

אמנם הדרך מלווה בתהיות ובתעיות, אך לבסוף, עם שתוף פעולה ותמיכה מאחרים משמעותיים, אפשר לנווט את הספינה המשפחתית לחוף מבטחים.

לקריאה נוספת:  http://orabarkan.co.il/?page_id=447

עוד מהבלוג של אורה ברקן

תצוגה מקדימה

אמהות (לא כל כך) רעות

אזהרת טריגר: עדיין לא שככו מראות ה 1.9 ופוסט זה לא עוסק ביום הראשון ללימודים. התחשק לי מאד לספר על "אמהות רעות", סרט בו צפיתי השבוע (ת'כלס לפני הפסיכולוגית שאני, רציתי להיות מבקרת תרבות, ומשהו...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אשה פנטסטית - וונדר וומן קטנה עליה

רציתי לכתוב על הסרט אשה פנטסטית (בבימויו של סבסטיאן לליו ובכיכובה של דניאלה וגה). רציתי. מאד. אפילו כתבתי לי מייד לאחר הצפייה, באישון לילה, נקודות משמעותיות להתייחסות. והנה, אני ניצבת אל מול המסך. מתחילה לכתוב, ומוחקת. מתקשה...

תגובות

פורסם לפני 8 months
תצוגה מקדימה

למה לא עכשיו? הצעה לקראת השנה החדשה

שלומי סרנגה מפליא לסלסל בקולו בפזמון בשיר המשותף עם ההרכב "טונה": למה לא עכשיו? למה לא עכשיו? השאלה הזו, למה לא עכשיו להיות מאושר? תלויה לאורך השיר כשאלה רטורית. "טונה" מיטיבים...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה