הבלוג של אורה ברקן

פסיכולוגיה יומיומית

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת... +עוד

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת ההורות. מטופלות אחרות לא עוסקות בהורות אלא מבקשות חדר משל עצמן כדי להוציא לאור את הסיפור הפרטי של כל אחת, ולנסח אותו בצורה שתחזק את הבטחון העצמי ואת הבטחון בחיים ובתפקידים השונים שנושאות בהם. אני אוהבת לכתוב, לחשוב על איך הפסיכולוגיה יכולה לעזור לנו בהתמודדויות היומיומיות ומתעניינת בקשר בין פסיכולוגיה לחברה ולתרבות. מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחריי גם באתר האישי: http://orabarkan.co.il/ ובעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/orabarkan/

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מפברואר 2012

רציתי לכתוב על הסרט אשה פנטסטית (בבימויו של סבסטיאן לליו ובכיכובה של דניאלה וגה). רציתי. מאד. אפילו כתבתי לי מייד לאחר הצפייה, באישון לילה, נקודות משמעותיות להתייחסות. והנה, אני ניצבת אל מול המסך. מתחילה לכתוב, ומוחקת. מתקשה לתאר באופן קוהרנטי את החווייה שעברה עליי. ואולי זה לא במקרה. הסרט “אשה פנטסטית”, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בטקס שנערך השנה, מצליח לאסוף חוויות חברתיות ופסיכולוגיות דרמטיות במיוחד, תוך השענות על אמצעים קולנועיים אפקטיביים, לכדי יצירה סופית שבמהותה היא מאופקת ומזוקקת רגשית. אל מול האיפוק הזה, אני מרגישה שזה כמעט בגדר חילול הקודש להכביר כעת במילים.

ובכל זאת אכתוב ואזהיר שיהיו מעט ספוילרים, אך אני מקווה שהתוכן שיתלווה אליהם יעשיר את חוויית הצפייה ולא יפגע בה.

להתעלות על החיים: פנטזיה ואמנות

הסרט פורש לפנינו את התמודדותה של מרינה, אשה טרנסית, עם אובדן אהובה באופן ריאליסטי ונוקב, אך למעשה הוא נשען על סגנון של ריאליזם פנטסטי (ואולי מכאן גם גזור שמו). במובן מסוים, הפנטזיה* הכרחית לצורך השרדותה של הגיבורה. אולם, לא מדובר בהשרדות, מלשון “שריד” או שארית, אלא, אם להצמד לשפת המקור של הסרט, ספרדית, מדובר ביכולת של מרינה ל- sobrevivir, ובתרגום מילולי ספונטני “להתעלות על החיים”. ההתעלות על החיים הבועטים והמוחקים את זהותה, מתבטאת הן באמצעות יכולתה הפנטסטית של מרינה לראות לנגד עיניה את דמותו של אהובה המת (ועוד ידובר על מבטו בה), והן באמצעות האמנות. מרינה, שמופיעה בתחילת הסרט כזמרת ברים חושנית, מתגלה בסופו כזמרת מחוננת שבקולה מתרוממת לגבהים. השירה, כמו גם המורה הרגיש שלה לפיתוח קול, מהווים עבורה עוגן של בטחון בעולם מנוכר. האמנות אם כך, ובתוכה גם אמנות הקולנוע, מעניקים לה בו זמנית מפלט ממצוקות החיים וכן צוהר של תקווה לחיים אחרים.

הולכת נגד הרוח

בעידן שבו מופעלים צנזורה על מוסדות תרבות, נסיון לכוון את תכניהם לאפיקים מסוימים וצמצום הולך וגובר של חוגים אוניברסיטאיים העוסקים במדעי הרוח – הסרט “אשה פנטסטית” הוא בעל אמירה פוליטית חשובה לאין שיעור. הוא מזכיר עד כמה ההצמדות לחומרי ולגשמי, במקרה זה ההצמדות לגוף המולד של מרינה, מצמצמת את הדעת ואת מרחב החיים. הקושי להשתחרר מתפיסת גוף חד מימדית ולנוע לעבר תפיסת גוף נזילה וגמישה, כזו שרואה את האנושי והנפשי שמעבר לגוף הגשמי, מבוסס על ראייה קטגורית של העולם. זו ראייה שעוברת לרוב דרך חלוקות דיכוטומיות של שחור ולבן, ולא מאפשרת להנות מהגוונים שביניהם. תפיסה כזו מבקשת לצמצם כל אדם לקטגוריות הקיימות ופוגעת באפשרות למימוש ולהרחבת ההווייה העצמית, ובסופו של דבר עלולה לפגוע בהתפתחות האנושית בכללותה. מרינה נלחמת מלחמת אין ברירה על הקיום האותנטי שלה מול כוחות חברתיים הפועלים בשירות תפיסה זו, ודורשים לקטלג ולמיין אותה באמצעים שרירותיים ואלימים. עוצמתם מומחשת בסרט על ידי התייחסות לכוחות טבע אדירים כמו מפלי האיגואסו הגועשים או רוח עזה שבולמת את מרינה בדרכה. מרינה היא גיבורה נחושה, וכְכזו היא הולכת נגד הרוח שבחוץ, במשאלתה לממש את הרוח הפנימית שלה.

 אשה פנטסטית הולכת נגד הרוח

תמונה מתוך אתר וואלה

אם מרינה היתה מכירה את כתיבתה של יונה וולך, המלכה הבלתי מעורערת של משחקי מגדר בשפה העברית, וודאי היתה מעריכה את השורות הבאות מתוך “עוד בורגני”**:

מישהו צריך להסביר לךָ

למה דווקא אני

אתה מבדיל בין אדם לחברתו

חטא קדמון ממין אחר

איפה אתה נמצא קְרא לדמיון דמיון

קְרא לדברים בשמם

לי למשל

בוא נגמור אני אומרת לך

עם העניין הזה

כמה שתחלק את העולם לשניים

הוא העולם יחלק אותך לשניים בחזרה…

ראי, ראי שעל הקיר

אחד המאפיינים הצורניים והאמנותיים הבולטים בסרט “אשה פנטסטית” הוא השימוש המרובה שנעשה בו במראות, ואם לדייק, בחיפוש אחר המבט. זה לא חיפוש אחר מבט אקראי או סתמי, אלא זה הצמא של מרינה לקבל שיקוף מאשר לדמותה, כזה שמְתַּקֵף את הווייתה בעולם, את חיצוניותה, את פנימיותה ואת המכלול שהיא כאדם. לא אחת היא חולפת על פני מראות וחלונות ראווה או משתמשת באופן ישיר במראה. באחת הסצנות היא מציבה מראה על גבי איבר מינה, כך שמבטה לאזור שטומן בחובו כאב ומורכבות, משיב לה למעשה את עצמה.

הפסיכואנליטיקאי ד.ו ויניקוט התייחס לחשיבות פונקציית המבט האימהי כראי שמשקף עבור התינוק את פנימיותו. לטענתו, כאשר התינוק מביט בעיני אמו, ומוצא שם את בבואתו שלו, וזאת כי אמו משיבה לו מבט שרואה אותו, כפי שהוא, אז התינוק לומד להכיר את עצמו. לפי ויניקוט פונקציית הראי של האם משמשת אבן דרך משמעותית בדרך להתפתחות האדם כאדם יצירתי. לדבריו, כאשר התינוק נתקל במבט אטום או קפוא, כזה שלא משקף לו את עצמו אלא את פנימיותה של אמו, שאולי שרויה בדכאון או בקושי אחר לראותו כפי שהוא, הוא מצוי בסכנה נפשית ועלול לסגת לתוכו, להתנוון מבחינת היכולת היצירתית ולספוג פגיעה קשה בחַיוּת שלו.

ויניקוט קובע: “כשאני מסתכל, אני נראה, משמע אני קיים” ***

גם האדם הבוגר זקוק למבט, לשיקוף אוהד, שאנליטיקאי אחר, היינץ קוהוט, תפס אותו כמרכזי לקיום האנושי ולבניית “העצמי” של האדם. אפשר להניח, שכאשר אדם עושה מהלך של שינוי מגדרי, ועליו לבנות מחדש את זהותו בעולם ולבסס אותה, הוא זקוק ביתר שאת למבט אוהד, שרואה אותו באופן שלם, גוף ומעבר לו. כשהמבט המוחזר הוא עוין, קפוא או מעַוֵות, יש בכך התקפה של ממש על יסודות הזהות של האדם הניבּט.

מרינה כמהה למבט טוב, שרואה אותה כפי שהיא רואה את עצמה, אך היא נתקלת במבטים המבזים ומשפילים אותה. היא זוכה למבטים מחפצנים, מנוכרים, ששמים את הדגש על גופה במנותק מצרכיה או ממאווייה כסובייקט, הן מצד קרוביו של אהובה והן מצד הממסד בדמות חוקרי המשטרה או צוות בית החולים. לא רק המבט מתקיף אותה, אלא גם הפנייה אליה בלשון זכר, תוך התכחשות ורמיסת האופן בו היא מציגה עצמה.

אחד השיאים של השימוש במראה בסרט, הוא כאשר חוצים את דרכה של מרינה סבלים הסוחבים מראה עצומה. היא משתקפת לעצמה ממראה זו, אך רק לרגע רואה עצמה ישר, כפי שהיא, וברגע הבא, עם תזוזת הסבלים, המראה מתעוותת ודמותה כמו נוזלת ונשפכת ממנה. הדבר מדגים שוב את המאבק שלה, שהוא בו זמנית מן הפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים, לזכות בהכרה בעצמיותה ובחיים “רגילים”, או לפחות נטולי תיוג.

מרינה מביטה במראה

מתוך: https://www.elespectador.com/entretenimiento/cine/pelicula-chilena-nominada-al-oscar-llega-colombia-articulo-739332

מרינה לא פוסחת במבטה עלינו, הצופים והצופות בסרט. מספר פעמים במהלכו, היא מישירה מבט אל המצלמה, כמו בודקת: “איך אני נראית לכם? גם אתם סקרנים לדעת איך גופי נראה? אם עברתי ניתוח או לא, או שאתם רואים אותי? רואים באמת?”.

מרינה אמנם מגייסת את הצופה להזדהות עמוקה עם דמותה, אולם, גם הצופה האמפתי ביותר עלול ליפול ברגעים שונים למלכודת המבט המצמצם והקטגורי של הסובבים את מרינה, זה שתופס את המציאות בשחור/לבן, זכר/נקבה, גבר/אשה. זהו מבט מציצני, שמפתיע את הצופה המצוי/ה בהזדהות עם הגיבורה, מערער אותו/ה ותורם לחוויית צפייה מרובדת רגשית.

כאשר אנו מביטים בה באופן מחפצן, ולו כי התפיסה הזו מופנמת בנו מזה דורות, אנו פוגעים לא רק במרינה כסובייקט, כי אם בסובייקטיביות של עצמנו. הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית, ג’סיקה בנג’מין, זיהתה עד כמה חשובה ההכרה ההדדית בסובייקטיביות של האחר, לצורך שמירה ובניית הסובייקטיביות של עצמנו. אולי לא במקרה, אחיו של המנוח, אהובה של מרינה, הוא היחיד שפונה אליה בלשון נקבה, ומבקש לגשר על הפערים בינה לבין משפחתו. אותו אח, מוצג לראשונה בבית החולים, ולרגע לא ברור שיש ביניהם קשר, כי הוא נראה כאחד החולים, גורר בכבדות את רגלו. האם גם הוא סובל מהמבט המהיר המתייג אותו כ”נכה”, ומתקשה לראותו מעבר לגופו, ולכן יכול להכיר במרינה מעבר לגופה?

למרבה המזל, מרינה זוכה גם למבטים מאששים ומתפעלים, במיוחד אלה הנובעים כמעיין מרווה מעיניו הטובות של אורלנדו, אהובה, ומלווים אותה לאורך הסרט. למעשה, הקהל פוגש בה לראשונה דרך מבטו של אורלנדו בה, ויכול להיות שזו הסיבה שקל גם לנו הצופים להתאהב בה. המבט האוהב, שרואה אותה כפי שהיא, חיוני להישרדותה בעולם קשוח. ניתן לשער שמרינה נושאת בקרבה שורשים חזקים של אהבה ממשפחתה הגרעינית. אחותה תומכת בה בכל לבה, ובאחת הסצנות בהן היא מותקפת, עולה מדבריה שגם אביה היה עומד לצדה. בלי אהבה קשה לאהוב, ומרינה היא אשה מלאת אהבה: לאדם, לטבע ולאמנות. דמותה מעוררת השראה ומפיחה תקווה לעולם טוב יותר, של אהבה שלא תלויה בדבר. בטח לא בגוף.

המבט מוגן בדמיון

וראיית האמנות כמעשה

מגנת על החיים כולם **

* פנטזיה- המונח פנטזמה, המתייחס לרוח רפאים מהעבר, היה מתאים כאן יותר.

** יונה וולך, עוד בורגני, בתוך “צורות”, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985.

*** ד.ו ויניקוט, תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד, בתוך “משחק ומציאות”, הוצאת עם עובד, 2010.

עוד מהבלוג של אורה ברקן

הריון והורות - פנים חוץ ומה שביניהם

לפני הלידה הראשונה שלי, התגלגל לידיי סרטון וידיאו שבו מצולמת אשה במהלך לידה טבעית. לקראת תום הסרטון, שצפיתי בו מרותקת, רואים כיצד הוולד נחלץ החוצה, וה"אשה-אם" (עוד מעט לא רק...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

למה לי לחלום עכשיו?

אולי כי "מי שלא חולם, כועס" , כך לפי להקת ה"ג'ירפות". השיר הזה מצטרף לשלל שירים בזמר הישראלי שעוסקים בחלומות ומשמעותם לנפש. "ג'ירפות" מציגים ז'אנר ספציפי בהתייחסות לחלומות, ובו לא כל כך חשוב על...

תגובות

פורסם לפני 11 months
תצוגה מקדימה

אמהות (לא כל כך) רעות

אזהרת טריגר: עדיין לא שככו מראות ה 1.9 ופוסט זה לא עוסק ביום הראשון ללימודים. התחשק לי מאד לספר על "אמהות רעות", סרט בו צפיתי השבוע (ת'כלס לפני הפסיכולוגית שאני, רציתי להיות מבקרת תרבות, ומשהו...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה