הבלוג של אורה ברקן

פסיכולוגיה יומיומית

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת... +עוד

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת ההורות. מטופלות אחרות לא עוסקות בהורות אלא מבקשות חדר משל עצמן כדי להוציא לאור את הסיפור הפרטי של כל אחת, ולנסח אותו בצורה שתחזק את הבטחון העצמי ואת הבטחון בחיים ובתפקידים השונים שנושאות בהם. אני אוהבת לכתוב, לחשוב על איך הפסיכולוגיה יכולה לעזור לנו בהתמודדויות היומיומיות ומתעניינת בקשר בין פסיכולוגיה לחברה ולתרבות. מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחריי גם באתר האישי: http://orabarkan.co.il/ ובעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/orabarkan/

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מפברואר 2012

אולי כי “מי שלא חולם, כועס” , כך לפי להקת ה”ג’ירפות”. השיר הזה מצטרף לשלל שירים בזמר הישראלי שעוסקים בחלומות ומשמעותם לנפש. “ג’ירפות” מציגים ז’אנר ספציפי בהתייחסות לחלומות, ובו לא כל כך חשוב על מה אתה חולם, העיקר שאתה חולם. אם לא תחלום, יהיו לזה השלכות, והן לא חיוביות במיוחד. זו תפיסה מתקדמת יחסית במונחים של פסיכולוגיה. קדמה לה התפיסה שעסקה בפענוח החלומות ובפשרם, כלומר בתוכן. למעשה, פריצת הדרך המקצועית של פרויד היתה עם פרסום ספרו “פשר החלומות”, שקנה לו תהילת עולם. בספר זה פרויד הציע כי החלום הוא דרך המלך אל הלא מודע הנפשי, והעניק פירוש מלא חיים לכל דימוי אפשרי שעשוי להופיע בחלומות.

בדומה לרעיון שמציגים ה”ג’ירפות”, פסיכואנליטיקאים מהדורות האחרונים פחות עסוקים בתוכן של החלום, ויותר בעצם החשיבות של פעולת החלימה לחיים הנפשיים. הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן, היה אומר, בפראפראזה על הג’ירפות, שמי שלא חולם, מת. עד כדי כך. קיצוני? אולי. אבל אוגדן (וגם האנליטיקאי וילפרד ביון, עליו הוא מתבסס) טוען שמי שלא חולם, כי המח שלו עסוק בכל מיני תילי תילים של פרטים מהיומיום, כמו משימות, רשימות ותכנונים, חווה למעשה סוג של מוות נפשי. לעתים, העיסוק האובססיבי בפרטים כאלו, שמחניקים את המרחב של המיינד (Mind, במובן של שילוב בין מח ונפש), משמשים מין חומת מגן מפני תחושות של דכאון, כאב או החמצה, שיש בהן חיוּת לא ממומשת. והנה מרצד בי רגע של חלימה בהקיץ, ואני חושבת על השם שבחר אוגדן לספרו העלילתי הראשון “הפרטים שהושמטו”, ואני תוהה על הפרטים שאנו שומטים כדי להיאסף מחדש.

מי שחולם הוא זה שמסוגל, לפי האנליטיקאי וילפרד ביון, להבחין בין ערות לשינה, בין מציאות לבדיון. לדבריו, כשאין אפשרות לחלימה, לעבודה פסיכולוגית, מודעת או לא מודעת, של איסוף חלקיקי חוויות ורעיונות מהיומיום לכדי איזה “דבר”, “משהו”, אז האדם קורס למצב פסיכוטי. זה מצב שבו אין הבחנה בין החוץ לפנים, בין מה שקורה בעולם האמיתי לבין מחשבות ודמיונות שקודחים בראשו של האדם. כך למשל ייראה אדם במצב פסיכוטי שמשוכנע כי המוסד שתל לו חיישנים במח ושהוא מופעל באמצעותם לצורך משימת הצלת העולם. הוא לא יבחין בין אמת להזייה.

אם לתמצת, בין אם כמגן ממוות נפשי או מקריסה פסיכוטית, נראה שלחלום או לחלימה יש תפקיד משמעותי לחיים הנפשיים שלנו.

בחזרה למוזיקה. שהיא חלום בפני עצמה.

“בד”כ אני כועס, עכשיו הרמוניה” שר גל תורן בשירו החדש “שם מעבר לפסנתר” בהרכב “ליילי” עם גיא לוי. בהאזנה לשיר הזה אני שומעת חלום, ומתחברת בחזרה ל “ג’ירפות”, כי מי שלא חולם, כועס. שם אין הרמוניה. השיר מתאר את הבריחה של הכותב מהרעש של העיר הבוערת ושל עצמו לעבר אופק שמבטיח שקט קוסמי. מככבת בו אשה, ספק מציאותית, ספק עולה מן הים כמו בפטה-מורגנה, ובעשן הסיגריות שלה היא מערפלת את תודעתו של הכותב. הוא לכשעצמו, נשמע כמי ששרוי במצב שבין ערות לשינה, מין חלימה בהקיץ, שבה האותיות והתווים מיטשטשים, מתערסלים עם החול ועם פכפוך הגלים. זה כבר מעבר לפסנתר, מעבר לשפה ולמוזיקה, ובכל זאת, כל הפרטים מצטרפים להרמוניה מלוכדת שיש בה מצד אחד צעקה גדולה “אני והיא והעולם כולו” (פאוזה) “יכול להתפוצץ”, ומצד שני רגיעה עמוקה “השקט, הו השקט”, וקסם מרחף באוויר.

מתכון מאולתר לחלום, כמויות לפי הטעם

אחד הדברים שמחזקים את תחושת החלום בשיר הוא הצירוף “אני חוסה בצלה, בצלה זורחת שמש”. תקראו שוב. איכשהו כשחושבים על אהבה, המשפט הזה, שלא יכול להיות נכון לוגית, הופך להיות בהיר ומשכנע. האם נדרש צל או חשיכה כדי שאפשר יהיה לחלום?

בשיר “חלומות שמורים” שכתב אהוד מנור, החלומות מתוארים כשוכנים אי שם עמוק בתוך תוכנו, ואני מדמיינת מחילה עמוקה לתוך הנפש ובה נמצאת תיבת אוצרות שמנצנצים בעלטה. רחל שפירא כתבה ש”חלומות של אתמול הם שלהבות נרעדות“, ושלהבות נרעדות יכולות להיראות רק כשחשוך מסביב. אפילו אז הן מרצדות, גובהות ומרקדות, ואם נישיר אליהן מבט ממוקד מדיי, ייצָרבו עינינו.

הבהובי חלום

כלומר החלום הוא מין הבהוב או ריצוד של אור, שכדי שנוכל להבחין בו נדרשת לנו חשיכה. זה לא פשוט להסכים להיות בחשיכה. זה אומר להיות מוכנים לוותר על מה שאנחנו יודעים, להרפות. זה קורה לנו למשל כשאנחנו חולים. והרבה פעמים, מי שחולה, מתייאש. מרגיש שהוא תקוע, לא יוצא מהפוך, מהמדחומים, מהסירופים, לא רואה אור יום. מספיק לקרוא סטטוסים בפייסבוק של חברים חולים מהשבוע האחרון כדי להבחין בעומק היאוש. זה יכול לקרות גם סביב מעבר דירה. יש כל כך הרבה נעלמים בהתחלה חדשה, נקודות עיוורות, ועל האדם לפלס לו דרך חדשה בתוך הלא נודע והבלתי נראה. עוד דוגמה? זה קורה גם עם המעבר להורות. אחרי ציפיות ותכנונים, יום אחד את אמא. ואז מה? יש אור גדול, אבל לעתים הוא מסנוור, מעוור, ואת עשויה למצוא עצמך מיטלטלת לעבר אפילה דחוסה. ואני יכולה להמשיך.

זה בסדר מצד אחד להיאבק בחשיכה הזו, להצטייד בזרקורים ובסטיק-לייטים שיאירו לנו את הדרך; להשתמש בתרופות, לאסוף מידע, לפנות לעזרה מקצועית. זה בסדר גמור. אבל זה לא כל הסיפור. אם נטבע בים העשייה הפרודוקטיבית הזו, אנו עלולים לאבד בדרך את האפשרות של רגעי “היות”, רגעי חלום, בהייה, בין ערות לשינה, בין מציאות לדמיון. כל כך קל ליפול לבור הפרטים האינסופיים, אלו שאנחנו מעמיסים על כתפינו ולרגע לא שומטים: התחפושת לפורים של הילדה, התור לרופא, זמן לכושר, פליידייט עם ילד מביה”ס של הגדול, המייל לקולגה מהעבודה, תיקון מכונת הכביסה, טסט לרכב, בילוי זוגי כדי לשמור על האינטימיות, רכישת גאדג’ט כלשהו מהאינטרנט, שיקום העציצים הנבולים, להכין אוכל, לאכול, להסיע את הבן הגדול לחוג, לדאוג ליועצת שינה לקטנה כי חשוב לישון בלילה, סקס. מה סקס? עד שסוף סוף ישנים?

הנה נפלנו לבור הזה.

הצעת הגשה

כדי לא ליפול לבור, שבו מרוב פרטים לא רואים את הבנאדם, ונותרים עם תחושת ריקנות פנימית או “מוות נפשי” בלשונו של אוגדן, אין ממש ברירה אלא לוותר מדי פעם על הנסיון להאיר בכח את מה שחשוך או לייצר ללא פשרות סדר בבלאגן, ופשוט לשהות שם בחשיכה. בכאוס. להרגיש את האישונים מתרחבים. לתת לעיניים להתרגל. רק כך נוכל לזהות את הבהובי החלום, את נצנוצם הזוהר, זה שנותן שאר רוח.

המאמר הזה, נחלם לו בתוכי בזמן מחלה, כשמתוך העלטה הגיעו אליי רסיסי אור, מילים ומנגינה. ואולי בכלל חלימה היא סוג של מחלה, שכדי לחלות בה, צריכים להיות בריאים.

עוד מהבלוג של אורה ברקן

הריון והורות - פנים חוץ ומה שביניהם

לפני הלידה הראשונה שלי, התגלגל לידיי סרטון וידיאו שבו מצולמת אשה במהלך לידה טבעית. לקראת תום הסרטון, שצפיתי בו מרותקת, רואים כיצד הוולד נחלץ החוצה, וה"אשה-אם" (עוד מעט לא רק...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אשה פנטסטית - וונדר וומן קטנה עליה

רציתי לכתוב על הסרט אשה פנטסטית (בבימויו של סבסטיאן לליו ובכיכובה של דניאלה וגה). רציתי. מאד. אפילו כתבתי לי מייד לאחר הצפייה, באישון לילה, נקודות משמעותיות להתייחסות. והנה, אני ניצבת אל מול המסך. מתחילה לכתוב, ומוחקת. מתקשה...

תגובות

פורסם לפני 8 months
תצוגה מקדימה

אמהות (לא כל כך) רעות

אזהרת טריגר: עדיין לא שככו מראות ה 1.9 ופוסט זה לא עוסק ביום הראשון ללימודים. התחשק לי מאד לספר על "אמהות רעות", סרט בו צפיתי השבוע (ת'כלס לפני הפסיכולוגית שאני, רציתי להיות מבקרת תרבות, ומשהו...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה