הבלוג של אורה ברקן

פסיכולוגיה יומיומית

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת... +עוד

פסיכולוגית קלינית העוסקת בתמיכה רגשית לנשים, במיוחד במהלך הריון ובהכנה לאימהות. אני מטפלת בקליניקה בחולון ובכפר ביל"ו, ועוזרת למטופלות שלי להוציא אל האור את מה שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: החששות, הציפיות והסרטים לקראת ההורות. מטופלות אחרות לא עוסקות בהורות אלא מבקשות חדר משל עצמן כדי להוציא לאור את הסיפור הפרטי של כל אחת, ולנסח אותו בצורה שתחזק את הבטחון העצמי ואת הבטחון בחיים ובתפקידים השונים שנושאות בהם. אני אוהבת לכתוב, לחשוב על איך הפסיכולוגיה יכולה לעזור לנו בהתמודדויות היומיומיות ומתעניינת בקשר בין פסיכולוגיה לחברה ולתרבות. מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחריי גם באתר האישי: http://orabarkan.co.il/ ובעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/orabarkan/

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מפברואר 2012

אזהרת טריגר: עדיין לא שככו מראות ה 1.9 ופוסט זה לא עוסק ביום הראשון ללימודים.

התחשק לי מאד לספר על “אמהות רעות”, סרט בו צפיתי השבוע (ת’כלס לפני הפסיכולוגית שאני, רציתי להיות מבקרת תרבות, ומשהו מהחיידק הזה עוד נשאר). נתחיל בזה שאני ממליצה ללכת ולצפות בסרט, אפילו שזה לא ממש סרט אלא יותר מניפסט תרבותי פמיניסטי. אם אתן שוחרות קולנוע איכותי, הנמיכו ציפיות, אבל תפתחו את הראש לסרט קליל, פמיניסטי, שלא מעט חורג מתחומי הפוליטיקלי קורקט.

הסרט עוסק בשלוש אמהות שמאסו בדרישות המוגזמות של החברה מהן לבצע את התפקיד האימהי באופן הירואי ומושלם, והן מחליטות “לשבור את הכלים”, ולהציב אלטרנטיבה שפויה שתומכת ומחזקת אמהות, ובעיקר נותנת להן את הלגיטימציה להיות רחוקות ממושלמות. לצורך ההקצנה הסרט כאמור נקרא “אמהות רעות”, אבל בפועל מדובר באמהות שהפסיכואנליטיקאי ד. ויניקוט היה מכנה “אמהות טובות דיין”, כאלו שעושות מה שהן יכולות, וככה בדיוק זה בסדר. לפחות רוב הזמן…

אני מודה שהגעתי ספקנית כלפי הסרט: היה לי ברור שלא מדובר בסרט מופת, אך תהיתי לגבי יכולתו לספק לפחות בידור קליל עם ארומה פמיניסטית, וכאן הופתעתי לטובה. יש הרבה סוגים של פמיניזם, כך שוודאי שהסרט הזה לא עומד בקריטריונים של כולם. יהיו כאלו שיאמרו שזה לא סרט פמיניסטי כי הנשים שם מאופרות, השחקנית הראשית (מילה קוניס) רזה בצורה מוגזמת, שההצדקה שלה ללכת לעבודה היא “כי צריך את הכסף” ולא מסיבות אחרות כמו מימוש עצמי, שנשים מצטיירות שם חלק נכבד מהזמן כארסיות זו לזו, שהדמויות סטראוטיפיות וחד מימדיות (במיוחד הגברים: החתיך השרמנטי מול הלוזר הדביל), שהגברים נפקדים לחלוטין ממקומם כאבות, ואפשר להמשיך ולצקצק עוד ועוד. אחרי שכל זה נאמר, אני טוענת שאף על פי כן זה סרט פמיניסטי, ואם לרגע קיננה דאגה בלבכן שלא תדעו מדוע, מייד אפרוש בפניכן שטיח רקום של סיבות והסברים.

מכירות את מבחן בכדל?

זהו מבחן שבודק בשלוש שאלות קצרות את הייצוג הנשי בסרט:

1. האם יש בסרט שתי נשים או יותר?

2. האם הן מדברות אחת עם השנייה ?

3. אם כן, האם הן מדברות על משהו מלבד ‘גבר’ ?

מבחן זה הפך בשנים האחרונות לקריטריון מוביל כדי לבקר סרטים מנקודת מבט נשית (למשל כאן). התשובה לשלוש השאלות האלה היא כמו בפרסומת של “יס”: כן ! כן ! כן! ב”אמהות רעות” יש לא פחות משש נשים בתפקידים המרכזיים, שמדברות זו עם זו, ורוב הזמן, לא על גברים אלא על עצמן ועל איך הן חוות את החיים שלהן. באחד הקטעים בסרט, שלוש מהן יושבות על הבר וכל אחת משתפת בפנטזיות הפרועות שלה כאמא. לא אגלה מה הפנטזיות כדי לא לעשות ספוילר, רק אומר, שגבר לא מככב שם בשום צורה. הפנטזיות שלהן מגלמות את האימרה של האקטיביסטית והקולנוענית פטרישיה איירן דאן: “אשה צריכה גבר כמו שדג צריך אפניים”. (צילום באדיבות ליאור גרנות, תערוכת מבשלת בירה של “גינס”, אירלנד)

דג רוכב על אפניים

מבידוד, תחרות וצרות עין ללכידות, שתוף פעולה וחמלה

ציר מרכזי בעלילת הסרט נשען היטב על עקרון פטריארכלי שנשים הן נחשיות זו לזו, רעות, קנאיות וסכסכניות, ומכאן מתקדמת העלילה תוך ציור פשטני של “הטובות” מול “הרעות”, ולצופה ברור עם מי מזדהה. מדוע זה עקרון פטריארכלי? כי בסופו של דבר הוא מסייע לשימור סדר קיים בשיטה המסורתית והיעילה של “הפרד ומשול”. למעשה, ההישגים האדירים של התנועה הפמיניסטית התרחשו בדיוק במקום שבו נשים קראו תיגר על ההפרדה ארוכת השנים ביניהן והתאחדו כדי למחות על עוול חברתי שסבלו ממנו (וסרט אחר שמדגים זאת היטב על אף שהוא לא חף מפגמים הוא “הסופרג’יסטיות”). על כל פנים, הגם שהסרט מתחיל בטקטיקה השחוקה של “כוחות האור” מול “כוחות האופל”, לבסוף הלכידות והאחווה הנשית גוברות על התחרותיות וצרות העין, וערך החמלה והאמפתיה, שהיא היכולת לראות את הדברים מנקודת מבטו של האחר, הם אלו שמועלים על נס. בהקשר זה הסרט ממחיש את כוחה של התמיכה הנשית עבור האשה הבודדת, ובכמה סצנות הנשים עומדות על שלהן מול הגבר שחיות איתו או הממסד אחרי שזכו לתמיכה ולעידוד מחברותיהן לעשות זאת.

נשים לא יודעות לנהוג?

בוז. לא רק שנשים יודעות לנהוג טוב ככל אדם אחר, מסתבר שאנחנו עושות פחות תאונות דרכים מגברים, ולכן ביטוח רכב של נשים זול יותר. ואיך זה קשור? כי בסרט הזה, מהרגע שהגיבורה יוצאת למסע שלה לעבר אימהות חדשה, היא צריכה, כמו בסרטי מסע נפשיים אחרים (ובפראפראזה על חיבורה של וירג’יניה וולף “חדר משלה”) – רכב משלה. זוכרות את תלמה ולואיז והמסע שלהן בדרכים, מסע שחפף תהליכים פנימיים עמוקים שעברו ביחס לנשיות שלהן? מרחק רב מאד עובר בין תלמה ולואיז לאמהות הרעות של 2016, ובכל זאת הרכב משמש כסימבול למעבר ממקום נפשי אחד לאחר, ממציאות בעלת פגמים רבים למציאות בהירה יותר. והרכב של איימי מיטשל (מילה קוניס) הוא לא סתם רכב, אלא כזה של אספנים, אדום נוצץ, ואלואימא, איך שהיא נהנית לנהוג בו! ושוב אפשר לצקצק ולומר שזה אידיאל של גברים שהיא מאמצת, אבל לא חייבים.

ומה עם הסקס?

קומדיה אמריקאית קלילה בלי סקס? נו, באמת. מה ששונה הפעם, הוא שהסקס ב”אמהות רעות” והמיניות בכלל מוצגים באופן שיווני ואף חתרני ביחס לסצנות סקס שנצפות היום על המסך, שרובן אינן אלא גילום פשטני של יחסי הכח החברתיים בחדר המיטות. נהוג לייחס לפרויד את השאלה: “מה נשים רוצות?”, ובסרט הזה נשים רוצות (גם) סקס. כפי שציינתי בפתיחה הן בהחלט יכולות להסתדר גם בלעדיו, אבל יש להן ליבידו. הן יוזמות סקס ולא רק נענות לו באופן פסיבי. קריה (קת’רין האן) מתחילה עם גברים ונשים ללא עכבות, ומכיוון שבכל זאת כאמור הסרט נעדר תחכום של ממש, היא עושה זאת כמו הסטראוטיפ של הגבר הממוצע שמטריד נשים ברחוב באופן גס רוח, וכאן בעיניי זה פספוס. יחד עם זאת, היא מדגימה שמיניות יכולה להיות נזילה, שאפשר לחשוק גם בגברים וגם בנשים ולא להיות כבולות/ים לנטייה מינית צרה. מעבר לכך בדמותה היא מהווה מודל אלטרנטיבי למודל היופי שקיים היום, כי היא אשה מלאה שניכר כי נהנית מגופה. הנזילות המגדרית נרמזת גם כאשר בתום סצנת סקס הטרוסקסואלית, הגבר אומר לאשה (ושוב לא אחשוף במי מדובר כדי לא לקלקל): “נראה לי שיכולתי כבר להכנס להריון אחרי הסקס הזה”. וכאילו לא די בכך, הוא מציע לה לאחר שכבר הגיע לשיאו להמשיך ולענג אותה במין שלא כולל חדירה מסורתית. במובן זה, הסרט מעז להציב יחסי מין שמותאמים לעונג הנשי במרכז ולתת להם מקום של כבוד. הכבוד נשמר גם ביחס לגוף האשה, שמוצג באופן מרומז ולא פורנוגרפי. בהקשר של הסקס נמצאת אחת הסצנות המצחיקות ביותר בסרט, כשקריה מסבירה לאיימי ברצינות תהומית איך לשכב עם גבר שאינו נימול. זו סצנה שבהחלט מועמדת לקטגוריית קאלט, וחילצה מהקהל צחוק פרוע בתוספת נחרות קלות.

מה נשאר מהסרט?

בהתאם לסרט קיץ אמריקאי קליל, לא נשאר הרבה. ובכל זאת, אחד המשפטים שאיימי מיטשל אומרת הוא (בציטוט מזכרוני): “להיות אמא היום זה בלתי אפשרי. בואו ונתחיל פשוט לעשות פחות”. היא זוכה לתשואות של אמהות אחרות שמאסו בלהיות מושלמות ומבקשות לעצמן את הרשות הפנימית לעגל פינות. אני חושבת שביום שבו נשים שהן גם אמהות יתחילו לעשות קצת פחות כאמהות, אז נתחיל לעשות הרבה יותר כבנות אדם: לכתוב, ליצור, להמציא, לחקור, לגלות עולמות חדשים ולגלות את עצמנו. ובעצם זה לא “שחור או לבן”, אלא מרחיב את הקונספט שלנו לגבי מה נשים רוצות ויכולות. השמיים הם הגבול.

עוד מהבלוג של אורה ברקן

הריון והורות - פנים חוץ ומה שביניהם

לפני הלידה הראשונה שלי, התגלגל לידיי סרטון וידיאו שבו מצולמת אשה במהלך לידה טבעית. לקראת תום הסרטון, שצפיתי בו מרותקת, רואים כיצד הוולד נחלץ החוצה, וה"אשה-אם" (עוד מעט לא רק...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אשה פנטסטית - וונדר וומן קטנה עליה

רציתי לכתוב על הסרט אשה פנטסטית (בבימויו של סבסטיאן לליו ובכיכובה של דניאלה וגה). רציתי. מאד. אפילו כתבתי לי מייד לאחר הצפייה, באישון לילה, נקודות משמעותיות להתייחסות. והנה, אני ניצבת אל מול המסך. מתחילה לכתוב, ומוחקת. מתקשה...

תגובות

פורסם לפני 8 months
תצוגה מקדימה

למה לא עכשיו? הצעה לקראת השנה החדשה

שלומי סרנגה מפליא לסלסל בקולו בפזמון בשיר המשותף עם ההרכב "טונה": למה לא עכשיו? למה לא עכשיו? השאלה הזו, למה לא עכשיו להיות מאושר? תלויה לאורך השיר כשאלה רטורית. "טונה" מיטיבים...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה