הדוד אפרים

סיפור ליום-כיפור המביא ערך יהודי מרכזי"כל ישראל ערבים זה לזה". רק שכדרכי אני עושה זאת דרך מסע בין שנים וארצות בחיוך רחב, ובעקבותיו של הדוד אפרים.

באחד השירים ב"כבש ה-16" יש שורה שאומרת אם אני מצטטת נכון: "כשנסענו העירה, לבקר את דוד אפרים". האמת, גם אנחנו נסענו העירה לבקר את דוד אפרים, רק עם כמה הבדלים קטנים. ראשית, "הדוד אפרים" היה דוד של זאב אישי ולא שלי. שנית, בדרך כלל לא קראו לו "הדוד אפרים", אלא "פרדי", או "אנקל פרדי" כי זה היה שמו . העיר הגדולה אליה נסענו לבקר את הדוד אפרים, היתה גדולה מאוד, לא חיפה ואפילו לא תל-אביב, אלא ניו-יורק.

 IMG-20191005-WA0025_768x1024

והאמת, לא נסענו אל העיר, אלא נסענו אל מחוץ לעיר, ברכבת מתוך העיר על פי הנחיות ברורות לבית מדהים שהיה ממוקם על שפת הנהר, באחד הפרוורים היוקרתיים מחוץ לניו- יורק. הבית למעשה נמכר, והיה אמור להימסר לקוניו למחרת היום. לכן באותו אירוח שלא יישכח, ראיתי את הדודה תמר-דגמר מדביקה על כל פריטי הבית, כולל העציצים, הקערות, הסירים  והספרים מדבקות קטנות בצבעים שונים, אלו סימנו ל"מוברים"(מעבירים) שיבואו למחרת היום, מה הולך איתם לדירה החדשה, מה הולך למחסן, ומה הולך ולא חוזר. למרות שאמורים היו לעבור למחרת היום דירה, שמחו לקבל לארוחת ערב  באווירה משפחתית נעימה ולאירוח של לילה את האחיין הצעיר, בן אחותו, ורעייתו הטרייה מישראל, לפני כארבעים שנה .

 כאשר הגענו אל התחנה, חיכה לנו הדוד אפרים, איש פשוט ולבבי נעול ב"סנדלים תנכיים", לבוש במכנסי ג'ינס קצרות גזורות, וחולצת טריקו אפורה מהוהה, כדי לקחת אותנו ברכבו הפשוט אל הבית היפה והארוז ברובו בארגזים, ואל הארוחה שהכינה הדודה תמר-דגמר. אגב השיחה ובירור תכניותינו ליום המחרת, הציע בחביבות שנצטרף אליו מחר בבוקר בנסיעתנו חזרה אל העיר, ניו –יורק. הוא נוסע לעבודתו בה וישמח להוריד אותנו ליד הכניסה למוזיאון שתכננו לבקר באותו יום. עד כאן, הסיפור די בנאלי, ובטח קרה לכל אחד מכם, אבל אתם מבינים שמכאן העלילה מתחילה להתפתח, והסיפור מתחיל להירקם. אבל בואו נחזור למשפט הפותח של הפוסט, אנחנו בניגוד  לשיר, נסענו העירה עם הדוד אפרים. הדוד אפרים אמר לנו מתי הוא ייצא לדרך, והקפדנו להגיע כמה דקות קודם ולחכות על יד דלת הכניסה. אותי לפחות, שום דבר בעולם לא הכין לאותה נסיעה. מחוץ לדלת הכניסה חיכתה מכונית ארוכה מהודרת ומפוארת. מיד יצא לקראתנו מתוכה הנהג המסור, נטל מידנו את תיקי הגב החבוטים שלנו, הכניסם אחר כבוד לתא המטען, ופתח בפנינו את דלתות הרכב כדי לאפשר לנו להיכנס ולהחליק אל הכיסאות המרופדים ברווחה ובנוחות.

IMG-20191005-WA0018_768x1024

עד שהגיע הדוד אפרים לרכב לאחר כמה דקות, כמות הפעמים ששמעתי את הנהג מדבר ביראת כבוד  על מעבידו, "מיסטר פרידמן" היתה רבה מאוד. אחרי שהחזרנו את נשימתנו למקומה הגיע לרכב "הדוד פרדי" שלנו, "מיסטר פרידמן" שלו ויצאנו לדרך.

אינני זוכרת מה בדיוק היה לבושו של הדוד, ברור שהוא היה מחויט ומהודר, כיאה למקצועו ומעמדו, אבל לעולם לא אשכח איך היה לבוש הנהג. חליפת שלושה חלקים, חולצה לבנה, חפתי זהב וחבש כובע מצחייה מעוצב על ראשו.

אני גם לא שוכחת מה אנחנו זוג קיבוצניקים צעירים לבשנו.  אני שמלה קלילה שתפרתי לעצמי, וזאב- אישי היה נעול בכפכפים שעוד הכין לו מוישה הסנדלר ב"סנדלריה" של הקיבוץ, ואני לא בטוחה שמכנסי הג'ינס הקצרים שלבש לא נתפרו ב"מתפרת הקיבוץ" מבד ג'ינס מדומה.

מה אגיד לכם, כל הדרך מחשבותיי נסבו על שני דברים, ולא על ההגעה ליעד, כי ברור היה לי שעם נהג כזה אליו בטוח נגיע. האחת, האם אני נמצאת במציאות או בתוך חלום.

IMG-20191005-WA0014_1024x768

השנייה, שהפכה למחשבה טורדנית ככל שהתמשכה הדרך, היתה מה יקרה אם חלילה וחס, נגיד שכשנצא מהאוטו הבורגני הזה בפתחו של המוזיאון, ובמקרה במקרה, יראה אותי שם מישהו מנהלל, או מישהו שהיה פעם בנהלל, או מישהו שיש לו איזה דוד רחוק בנהלל, וידעו חס וחלילה בעיגול שהייתי שותפה להתנהלות בורגנית שכזו, מיד ידיחו אותי רטרואקטיבית משייכות לכפר. למרות שבכלל הייתי באותה עת בתהליכי "התאזרחות" בקיבוץ. אולי אני אפילו מסתכנת שאני כותבת את זה כאן עכשיו, אם כי הזמנים בהחלט השתנו, כי יש מצב שאולי "יגידו בנהלל", שבעצם התקבלנו בהמשך לחברות בנהלל, תוך הסתרת פרט ביוגרפי מפליל זה מעברנו.

לכן, אני מיד כותבת על חוויה נוספת שכפי שתראו, קשורה קשר הדוק מאוד לחוויה הקודמת, ואולי תציל בכל זאת את כבודנו ומעמדנו בכפר. ותקנה לנו כמה נקודות זכות(בכל זאת אנו בפתחו של יום כיפור)

IMG_7981_1024x575

נהלל מקיימת מספר שנים לא מבוטל קשרים עם הקהילה היהודית ב"אן-הארבור" שבמדינת "מישיגן" שבארצות -הברית. משלחות נוסעות וחוזרות, וכל מיני אירוחים הדדיים מתקיימים בין העיר הגדולה ההיא, לכפר הקטן שלנו. זאב- אישי ואף אני לא נסענו לשם מעולם, למרות שהוצע לנו לא לאחת להצטרף למשלחת כזו או אחרת. זאב שנולד בארה"ב ועלה לארץ כילד בגיל עשר ,מרגיש סוג של חובה לארח אצלנו אורחים משם, ולדבר בשבחם של חיינו כאן. לכן נכנסנו בשמחה לרשימת המשפחות המארחות בכפר, אנשים שניתן לפנות אליהם בכדי לארח. יום אחד, פנתה אלינו האחראית על האירוח, ושאלה אם מתאים לנו לקבל בהתראה קצרה מאוד למחרת זוג מבוגר יחסית, לאירוח של שעתיים הכולל ארוחת צהרים, שכן נשארה ללא אף אחד שהתארח שם, שפנוי לעשות זאת, באותו יום. קודם אמרנו "כן", ואח"כ חשבנו, וכך מצאנו את עצמנו יושבים למחרת לארוחת –צהריים על שולחננו עם זוג סימפטי זר ויקר.

בדרך כלל לפני שהגיע אורחים, הגיע גם דף המפרט מעט עליהם גילם, מצבם המשפחתי, תחום עיסוקם, תחומי העניין שלהם, ומגבלות באם יש, כדי שיהיה ממה להתחיל ולקשור שיחה ולהימנע מתקלות מביכות.

IMG-20191005-WA0029_768x1024

הבנו מתוך הדפים כי האיש רופא, רק לא הבנו מהו תחום הרפואה הספציפי בו הוא עוסק. כאשר האורח השיב לשאלתנו, ואמר שהוא רופא –עיניים, זאב אישי חייך לעומתו, ואמר מחפש חוט מקשר לשיחה שאך החלה להתרקם : "יש לי דוד בארצות- הברית, שהוא רופא- עיניים בעל -שם, וגם היה מנהלו של בית- ספר גדול לרפואה בניו-יורק.

 אז קרה מה שקורה בדרך כלל רק בסיפורים חסידיים, או באגדות. הרופא האמריקאי, אורחנו, הישיר את מבטו אל זאב ואמר לו: "רגע, אל תגיד לי את שמו", מנסה לדלותו מנבכי זיכרונו. להפתעתנו אמר תוך שניות: "פרופסור פרידמן!" "אפרים פרידמן", והוסיף: "אי אפשר לטעות, אתם מאוד דומים, יש לכם בדיוק את אותו חיטוב סנטר, רואים מיד שאתם בני משפחה".

אתם מבינים? למרות שאורחנו היקר והדוד, היו מצדדים שונים לגמרי של המדינה הענקית הזו, הם נפגשו בעברם בקונגרסים מדעיים כאלו או אחרים, אולי קראו מאמרים זה של זה, והיו מודעים אחד לקיומו של השני.

באחת, נוצרה קירבה כמעט משפחתית בינינו לבין אותו זוג יהודים שפגשנו "לרגע" על שולחן ארוחת הצהרים שלנו, מכאן השיחה קלחה לה והעברנו שעתיים נעימות מאוד יחד.

זה הפוסט שבחרתי לכתוב לפני "יום כיפור", השם שרציתי לתת לו מלכתחילה היה: "כל ישראל ערבים זה לזה", או "כל ישראל אחים" אבל כשהתחלתי לכתוב, יצא ונכתב לו מעצמו השם: "הדוד אפרים". בחרו אתם איזה שם מתאים יותר בעיניכם לסיפור. כך או כך, אין ספק שהוא מביא משהו עמוק מאוד מהקיום היהודי.

אז לכולנו, כאן, שם, ובכל רחבי העולם היהודי שתהיה שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה. מפגשים משמחים, בשורות טובות, בריאות ושלום .

אני מרשה לעצמי לברך באותם ברכות עצמם גם את כל הלא יהודים בעולם, גם את אלו שהכירו את הדוד פרדי, וגם את אלו שלא, זה לא יכול להזיק, להפך.

IMG-20191005-WA0024_768x1024

 __________________________________________________________________

הסיפור מוקדש באהבה לחלק מיילדי שמבלים עכשיו בניו-יורק, וגם זיכו אותנו בתמונות, לחלק אחר שרק חזר משם, ולעוד חלק שחוקר מחוזות אחרים.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.