הבלוג של אחת מתשע

עמותת אחת מתשע

עמותת אחת מתשע, שהוקמה בשנת 1994, מסייעת לנשים חולות סרטן השד וקרוביהן ומעניקה שירותי תמיכה, מידע ומיצוי זכויות. כמו כן, העמותה פועלת להעלאת המודעות לגילוי מוקדם של המחלה, מקיימת פעילויות הסברה ומהלכים תקשורתיים ומובילה... +עוד

עמותת אחת מתשע, שהוקמה בשנת 1994, מסייעת לנשים חולות סרטן השד וקרוביהן ומעניקה שירותי תמיכה, מידע ומיצוי זכויות. כמו כן, העמותה פועלת להעלאת המודעות לגילוי מוקדם של המחלה, מקיימת פעילויות הסברה ומהלכים תקשורתיים ומובילה מאבקים ציבוריים לשינוי מדיניות בתחום.

עדכונים:

פוסטים: 16

עוקבים: 3

החל מדצמבר 2015

במקום להגשים את חלומה להיות אמא, לחוות את חווית ההיריון ולשאת ילד ברחמה, התבשרה מיכל (שם בדוי), שהיא נושאת גידול סרטני בשד. במכתב מרגש זה היא כותבת לבנה שטרם נולד ומשתפת אותו בהתמודדויותיה עם המחלה וברצונה העז לחבק אותו.

08/11/2016

ילדי ,

זו הפעם הראשונה שאמא לא כל כך יודעת מהיכן להתחיל, אבל עם כל הבלבול העצום ברור לה כי מכתב זה חייב להיכתב. העולם חייב לדעת כמה אמא רצתה בך עד כמה אמא אוהבת אותך.

ילדי נשמתי אהובי, מאז שהייתי נערה צעירה ידעתי כי נועדתי להיות אמא . אני יודעת שזה נשמע קצת יומרני, אבל זה מה שהרגשתי, הרגשתי את זה בוער בכל עצמותיי כל פעם ששימשתי כבייביסיטר וכל פעם שהייתי בקרבת ילדים. הוקסמתי מרכים נולדים אין מילה אחרת לתאר זאת, כל פעם נדהמתי מחדש איך אדם כזה קטן יכול להכיל כ”כ הרבה טוהר ותמימות, איך חיוך אחד קטן של ילד (שהוא לא שלך) יכול להאיר חדר שלם ולגרש את כל האפלה. מהר מאד למדו כל הסובבים אות כי עבורי ילדים זו תרופת ההרגעה של הטבע. לכן שימשתי בחפץ לב כבייביסיטר לכל ילדיהם של חברותיי ואחייני ורק חיכיתי לרגע שבו אמצא את האביר המיוחל ואקים משפחה משלי.

השנים עברו והאביר המיוחל בושש לבוא והאמן לי, ליבה של אמא נשבר לא פעם אחת בחיפושים אחריו . למרות הכל אמא לא אמרה נואש. ידעתי שלא משנה מה טומן בחובו העתיד עבורי אני אהיה אמא, הרי לא יכול להיות שלא. לא יכול להיות שיש לי כל כך הרבה מה להעניק לילד ואשאר ללא ילדים. בגיל 35 החלטתי כי לא משנה מה, אני את שנתי ה-40 לא אחגוג בלי ילדי. התחלתי לברר על הדרכים האלטרנטיביות להביא ילד לעולם. עשיתי זאת בתמימות כי הרגשתי שיש לי עדיין את כל הזמן שבעולם לעשות זאת.

ילדי, יש פתגם שאומר “אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק” אמא עמדה ללמוד היטב את המשמעות האמיתית של משפט זה . שלושה חודשים לפני יום הולדתי ה-36 בשעת מקלחת רגילה כפי שאני עושה כל יום, חשתי בגוש בשד. ליבי החסיר פעימה האינטואיציה שלי זעקה לשמיים, אני נשבעת לך ילדי שבאותו רגע חלפה בראשי התמונה שלי קירחת . ידעתי כי ברגע זה כי נטרפו כל הקלפים והגוש סרטני.

 נשמתי אהובי, הפעם היחידה שבכיתי בכי קורע לב בכל התקופה הזו לא הייתה כשהודיעו לי כי אכן הגוש סרטני וכי עליי לעבור ניתוח כמה שיותר מהר, ש אחר כך עוד מצפים לי חמישה חודשים של טיפול כימותרפי ועוד חודש וחצי של הקרנות. פרצתי בבכי מר רק כשעלה הנושא של שימור הפוריות. זו הייתה הפעם היחידה שהעזתי לבכות , הפעם הראשונה שהעזתי לרחם על עצמי. הפחד מלאבד את הפוריות, לאבד אותך, שיתק אותי. ידעתי בכל ליבי ונשמתי שאני יוצאת למאבק נגד הסרטן רק אם אוכל להיות אמא.

תוך שבועיים נכנסתי לחדר הניתוח כשאני ממוקדת מטרה. לא בסרטן כפי שאולי מתבקש, אלא בטיפולי הפוריות שיתחילו מיד לאחר הניתוח. מדהים בעיניי שלא טרחתי ללכת לחוות דעת נוספת על הסרטן שלי וקיבלתי הכל בהכנעה אבל בכל הנוגע לטיפולי הפוריות, הסיפור היה אחר. חיכיתי למחזור הראשון וישר התחלנו – הזרקתי כל יום הורמונים לפעמים פעמיים ביום, אבל למי היה אכפת זה היה עבורך. זו הסיבה שגם את הבכי הבלתי פוסק עקב הטיפול ההורמונאלי קיבלתי באהבה. לא התייאשתי ילד, גם לא כשבשאיבה הראשונה הצליחו להוציא רק ביצית אחת. התעקשתי לעשות עוד סבב טיפולים בניגוד לדעת הרופאים. שוב חוזרים לזריקות ולבכי ושוב האכזבה- רק שתי ביציות.

בסבב הטיפולים השני הבכי היה מר יותר והתאכזבתי, התאכזבתי מגופי שבגד בי. השילוב של סרטן יחד עם סיכוי של כמעט 40% לאבד את הפוריות היה קשה מנשוא. התאכזבתי מעצמי , איך יכול להיות שאני, שיכולה להזיז הרים, לא מצליחה להשיג את הדבר שאני באמת רוצה – להיות אמא.
עברו עליי ימים לא קלים, לילות טרופי שינה, לילות בהם הרחתי, שמעתי, חיבקתי וליטפתי אותך. היית כל כך מוחשי שזה לא נתפס שזה לא אמיתי.

בסופו של דבר קיבלתי החלטה. צעדתי בנחישות למשרדה של האונקולוגית שלי והודעתי לה שאני בוחרת להיות אמא ולא לעשות כימותרפיה. ניסיונותיה להסביר לי את גודל שגיאתי נפלו על אוזניים ערלות. הרי כל אמא תעדיף את חיי ילדה על חייה, הרי זה מה שהופך אותנו להורים, כשיש ישות נוספת שקודמת לצרכינו. נסעתי הביתה באותו יום בלב כבד וכבר באותו ערב שמתי פעמיי למומחה נוסף. באותו ערב נשברתי . אמא, ששום דבר לא יכול לשבור אותה התרסקה לרסיסים. הובהר לי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים שהבחירה מזמן כבר לא בידיים שלי, אני חייבת לעשות כימותרפיה .

שלושה ימים של בכי בלתי פוסק אל הכרית לא שינו את רוע הגזירה ולא הכהו את הכאב. אך עדיין הרגשתי שלא עשיתי די. ביום הרביעי שבו צלצלתי למרפאה כדי לתאם את מועד תחילת הכימותרפיה שלי התבשרתי שלפנים משורת הדין יבצעו סבב נוסף של שאיבה ואז אני חייבת להתחיל בטיפולים. הסכמתי, ברור שהסכמתי הרי אין משהו שרציתי יותר ממך. שוב התחיל הסבב של זריקות, בכי, תקווה, אכזבה, שאיבה ועוד ביצית התווספה למניין.

שבוע לאחר מכן התחלתי בכימותרפיה בנחישות ועוצמה שהפתיעו אפילו אותי, כל הדרך משננת את המנטרה “רוצה להיות אמא, כל- כך רוצה להיות אמא”. הנה אני אחרי הכל, שנה שלמה עברה מאז שהחל מחול השדים הזה , והמחזור החודשי בושש מלהגיע והדמעות חונקות את הגרון . הרצון להיות אמא גובר ואני לא מבינה איך זה שאתה לא כאן בני. אני כל- כך מפחדת ומרגישה צורך עז להסביר, להתנצל ולצעוק שעשיתי הכל באמת הכל בשביל להיות אמא ושאין לי חרטות, אבל אמא לא יודעת לשקר.

אוהבת עד כאב…

עוד מהבלוג של אחת מתשע

תצוגה מקדימה

היום שאחרי הסערה: למצוא את הנורמלי החדש

עו"ס (MSW) רוזי מילר מינסטר, עמותת "אחת מתשע"   סרטן השד יכול להשפיע על האישה החולה במישור הפיזי, הרוחני והנפשי. מיד לאחר אבחון המחלה, היא מתחילה סוג של "מרתון" שעלול להימשך שישה חודשים ואפילו שנה. בסיום הטיפולים, האישה רק...

תגובות

פורסם לפני 2 years

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

ידעתי כל הזמן שהמחלה תגיע, רק לא ידעתי בדיוק מתי/יעל ויינשטין

ידעתי כל הזמן שהמחלה תגיע, רק לא ידעתי בדיוק מתי. אצלנו במשפחה הגן עבר מדור לדור, אמי ושתי אחיותייה חלו בסרטן השד והשחלות. לי היה ברור שלא אצליח לחמוק מהסרטן וכבר בגיל 38 עברתי כריתת שחלות מניעתית. כשהגוש בשד התגלתה בגיל 42,...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה