Saloona

לפני כמה ימים הייתי בהופעת פאנק מיוחדת של להקת Firestone בקונטיינר שבנמל יפו. לא יכולתי להתעלם מילדים מתבגרים שישבו לידי. בני 12-14 לכל היותר, מסורקים בצורה אופנתית, 4 חברים לכיתה (או למשחק מחשב או לפייסבוק –   who knows) שישבו מסביב לקנקן מיץ ענבים (אני מקווה שזה היה מיץ ענבים) ונהנו מההופעה ומאוכל. באותו הערב בשולחן

פיצה אנטי פסטי בדוגל M שאני טעמתי הדיפה ריחות משכרים והבצק הדקיק שלה היה בחלקו קראנצ’י ובחלקו האחר רך כמו שצריך. פסטה פנה פטריות ושמנת, כמה שזה לא נשמה נדוש, בושלה בדיוק את הזמן שצריך והפטריות היו טריות להפליא. על החלק של השתייה הייתה אחראית בירת מהבקבוק שמעולם לא פגשתי גם בברים מאוד נחשבים וצ’ייסר של וודקה בלגוף האוקראינית מאוד נקייה ואיכותית.

אלה ימים שבשביל לעבור אותם בשלום את צריכה ג’ריקן של "רסקיו", תרסיס פרחי באך וכדורי "רגיעון" ואם זה עדיין לא עוזר, הדבר היחיד שנותר לך הוא לכפות על עצמך הסגר ולמצוא איזו שיטה שתאפשר לך לברוח איכשהו מעצמך כדי שתוכלי לחפון את הראש לתוך הכרית הרטובה מהדמעות ולחכות עד שיום אחד זה יירגע, השמים יתבהרו ותחזרי להיות כמו שאת (כשאת לא פי אם אסית).

בערב צברנו כוחות והטענו מחדש את מאגרי האנרגיה כמו שאני והשף שלי אוהבים, בבוקר התעוררנו מפונקים, חשבנו שזה היה אירוח מושלם וירדנו ללובי כדי לאכול ארוחת בוקר. כולנו אוהבים ארוחות בוקר במלונות ישראליים שמאופיינים במגשים עמוסים והמון שאריות שנזרקות סתם בגלל עיניים גדולות. כאן הכול היה מוגש בכזה טוב טעם, בכזאת הקפדה ודיוק על הפרטים הקטנים שהמוח שלנו, שלא מורגל בשגרת חייו למה שטומנת בתוכה המילה "בוטיק", פשוט לא יודע איך לעקל כל זה. היו שם גבינות מעולות, לחמים איכותיים, מאפים ביתיים, ריבות כמו של סבתא ושקשוקת זוקיני של השף שהוגשה במחבת אישית קטנה. מנהלת משק בית שהסתובבה שם כמו אמא, התעניינה לגבי הביקור שלנו בצורה הכי ידידותית וכנה ומה יכולתי להגיד חוץ מזה שזה חלום של מקום, שזה אירוח מושלם ושאני אסירת תודה על כך שהזדמן לי לזכות לביקור כה נינוח מוקפד ואיכותי באמצע הטירוף של החיים התל אביבים שלי.

כשהגענו למסעדה ביום ראשון בצהריים וראיתי מבחוץ את המיקום (מאחורי תחנת דלק) הנחתי שבוודאי נהיה האורחים היחידים ואז ראיתי שומר ומארחת בכניסה והרמתי גבה תוהה האם כל זה במיוחד בשבילנו. כשנכנסנו פנימי לא האמנתי למראה עיניי, כי המסעדה הייתה פשוט מלאה כמו שכל מסעדה תל אביבית הייתה רוצה להיות ביום ראשון בצהריים.

לא הייתי בטוחה אם כדאי לי לשפוך כאן את תסכוליי שלא יקרה איזה מצב שבעלי הדירות והמטווחים שסיפרתי עליהם כאן יעלבו ויחליטו לתבוע אותי אבל, התחלתי מזיכרון מעורפל על המאבק שהיה כאן בקיץ, מכיוון שלנוכח המצב הקיים, אני מתקשה להבין בשביל מה בדיוק הוא היה.

בכל חור נפתחים משרדי טיווח חדש והדרישות שרק הולכות ועולות משנה לשנה דוחקות את האנשים הצעירים מחוץ לעיר כי אתם מבינים, בפלורנטין הדירות כבר עולות כמעט 5, ובאלנבי משכירים 35 מטר ב-4000.

בשבילי הסיפור הזה הסתיים כבר, אך קשה לי להגיד שלא נכוויתי וכי מהלכו לא עורר בי תהיות רבות ואי נעימות. מלבד הנזק הכספי שעלה לי חופש הביטוי שלי, הרגשתי כאילו נשברו לי מחצית מעשרת אצבעותיי אשר אחראיות על מלאכת הקלדת הפוסטים.

האם אנחנו באמת רוצים שהבלוגוספרה הישראלית תהיה מלאה בנחים אשר מותר להם רק להחמיא ולהתחנף? האם נרצה לקרוא את התכנים הפצועים שעברו עריכה על ידי פחד?

כשהייתי ילדה קטנה, הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן על מנת שאחיו אלוהים יבהיר לי את הנמשים שכאילו התפוצצו על פניי על מנת לחגוג את אהבתי לשמש. בין הגיל 20 ל-30 לעומת זאת כל נמש ונמש שעל פניי זכה להוקרה רבה, מכיוון שהם הפכו להיות חבריי הטובים שהסתירו את כל מה שהיה לא קשורה והעניקו לי 10 שנים נטולות מייק אפ בעוד שחברותיי נלחמו בספוגים מול המראה.

הדבר הראשון והכי חשוב שאתם צריכים להבין לפני שתקראו את מה ששרבטתי כאן הוא, שלא היה כזה דבר ג’אנק פוד בעולם הסובייטי. לא היו מזללות, אוכל מהיר, פיצה, חטיפים מלוחים בשקיות, אוכל ביתי בקופסאות לקחת הביתה, שום צורה של TAKE AWAY או המבורגריות ורק אלכוהוליסטים היו אוכלים במזללות עם שולחנות גבוהים שהצריכו אכילה בעמידה (כן כמו שאפשר לראות היום גם בפראג למשל). לא היה אצלנו דבר כזה סנדויצ’ – כן היה "פרוסת לחם עם חמאה ונקניק" ולא היה "לנשנש מול הטלוויזיה" כי לפעולת האכילה רכשו כבוד ולא פיתחו כלפיו שום התמכרויות ולאוכל עצמו הוקדש זמן הראוי לו שבמהלכו התעסקו אך ורק בלעיסה ובליעה, כן גם לדבר ליד שולחן אוכל רוסי היה אסור.

השף שלי נסע לדרום צרפת – פרובאנס כדי לעשות סטאז’ במסעדה בעלת כוכב מישלן אחד. הוא מאוד התעקש על כך שגם אני אבוא אבל אני, להבדיל מהפעמים האחרות שבהם הייתי הגורם היוזם של הנסיעות לחו"ל, התמהמהתי ולא הסכמתי. אמרתי לעצמי מה פרובאנס מה, בפריז כבר הייתי וזה מבחינתי היה סימון ה-V הגדול לגבי כל הצרפת כולה ולא לחץ לי בשום מקום להגיע בסתיו לפרובאנס.

אתם בטח חושבים שהשתגעתי נכון? האמת היא שהיום גם אני חושבת שהייתי משוגעת שלא רציתי לנסוע כי אחרי שבסוף כן נסעתי (למרות המחיר האסטרונומי של הטיסה שהסתכם ב- 700 דולר) הבנתי שאני לא מבינה איך העזתי לחשוב על לוותר על זה.

הייתי היום בים, ראיתי שקיעה מרהיבה ובחור אחד עם קעקע ענק של המילה "FREEDOM" על כל היד וזה גרם לי לערער בדבר המשמעות הרבה שאנחנו מעניקים למילה הזאת ועל הצורך המופגן שלנו לפעמים להציג את עצמנו כאנשים שאוהבים/חייבים/לא יכולים בלי החופש. אז מה הוא באמת החופש שכולנו כל כך כמהים לו מאז יציאתנו מהמצרים? האם

היום יהיה לכם קשה לתפוש אותי אוכלת ממתקים אבל כיוון שנולדתי כתוצאה משילוב בין האסכולה המלוחה (אמא שלי) לאסכולה המתוקה (אבא שלי), היו לי כמה פייבוריטים מתוקים בילדותי שלא יכולתי לחיות בלעדיהם והיום אני מודה לאלוהים שיצר את ‘טיב טעם’ ואפשר לרוסים לפתוח מעדניות בישראל, שלולא הם, היה לי הרבה יותר קשה להיזכר בטעמי הילדות

על האהבה למלח ועל עוף שנח לו בתנור כשהוא יושב על הבקבוק

המסע הזה התחיל בתור בריחה, בריחה לא קלה מחיים שהסתבכו להם ולא מצאתי בתוכם את המוצא. בחודש הראשון זללתי את החיים כמנהגי כדי לפצות את עצמי על המחסורים הרגשיים והפיזיים שמהם סבלתי. במהלך שהותי בגואה זללתי, שתיתי, חקרתי וכתבתי מבלי להעריך את הממצעים שעמדו לרשותי ושהיו מאוד נדירים בשביל הודו. לאחר מכן הטיול הזה הפך

עם שותף??? כל פעם שאני מציינת שיש לנו שותף לדירה, אני נתקלת בהרמת גבה ושומעת "אוי זה בטח קשה נורא?" ואז תמיד מופיעה ארשת פנים שאפשר למקם איפשהו בין חמלה להערצה. אחרי זה אני תמיד מסבירה שמדובר בחבר טוב ומוסיפה שהוא תימני חמד כזה שמאוד קל להסתדר איתו אם דואגים שיהיה לו מה לאכול, לעשן

אחרי כמעט 3 שנים של מערכת יחסים, 2 וחצי פרידות ודיבורים מרומזים על תוכניות לעתיד, טו באב הוא חג ש"נועד רק בשביל להוציא מאנשים עוד קצת כסף". כל הפרסומות להלבשה התחתונה, קופונים קבוצתיים לארוחת ערב רומנטית במסעדה וזרי פרחים שמגיעים עם שליח אומלל ומיוזע, כבר לא מדברים אלינו כי "אנחנו לא צריכים את היום המיוחד

בתור אחת שצמחה מתוך תרבות קומוניסטית נוקשה שבה אהבה נחשבה למותרות, כי מה שהיה חשוב הוא שגבר לא ישתה, לא ירביץ ושיביא את כל הכסף הביתה, אני יכולה להגיד לכם שעוד מילדותי ידעתי שאהבה זה לא הכול. אי אפשר להיאחז באהבה כשסקס הוא אסון, אהבה לא תעזור כשאין תמיכה, אהבה לא שווה כלום כשלא מבינים

רקע גאוגרפ-פוליט-היסטורי קשמיר היא מדינה שנמצאת בשפיץ הכי צפוני של הודו והיא סיבה לויכוח הפוליטי הסוער ביותר באזור כיוון שמדובר בחלקת אדמה מאוד עשירה שפקיסטן (שנמצאת ממש באותה השכונה) רוצה אותה לעצמה, הודו רוצה אותה לעצמה והקשמירים (שהם בכלל מוסלמים אדוקים) דורשים ניתוק מוחלט מכולם ועצמאות. אז כן, זה דיי דומה למה שורה כאן אצלנו

רקע לה, אח לה. לה (LEH) היא עיירה מקסימה שתיאורטית היא חלק מצפון הודו, גיאוגרפית היא בחבל ארץ בשם לדק (LADAK) שמוניציפאלית הוא חלק ממחוז ג’מו וקשמיר (JAMU& KASHMIR) אבל היא לא מריחה, לא נשמעת ולא נראית כמו שום דבר שקשור להודו. האנשים כאן טיבטים לחלוטין, הנוף מרהיב כיוון שזהו מדבר שנמצא בגובה של כמעט

האיטלקית – UNITY PIZA (1) לא יודעת מי מכין שם את הפיצות ובאיזה תנור אבל לדעתי בתל אביב שלנו עדיין לא למדו להכין כאלה! יש את "הפיצה המיוחדת" של יוניטי עם זיתים סגולים חצילים פטריות יער אקסטרה גבינה, תרד והבצק מתפוצץ בפה מרוב קריספיות! מי שמכין לי כזאת בארץ אני נאמנה לו לעולמים! הטיבטית –

דרמסלה היא פנינת התיירות של צפון הודו. יש כאן נוף של הרים, אוויר חלומי ושלושה כפרי תיירים,BAGSU, MAKLEOD ו- DARAMCOT. מה אין פה, קורסים (תכשיטנות, בישול, סריגה, קרושה, הכנת דיג’ ומסג’) רייקי, מדיטציה מכל הסוגים, הילינג, טראפיה בצבעים ובצלילים, טארות, כל סוגי היוגה, שיעורי ריקוד, שיעורי חליל, מפגשי טאי צ’י ואפילו ריקודי בטן וג’ינגול. רק

נגד כל חוקי הטבע ובאופן בלתי מודע החלטתי לפני כמה ימים שהגיעה הזמן לכתוב על העוגה המפורסמת ביותר בכל הודו, ה-BAGSU CAKE. כשהלכתי לאינטרנט קפה כדי לעלות את הפוסט רוח, יהודית נשבה מכל עבר והחלטתי שאין זה הולם ועל הסיפור על העוגה לחכות שבוע כיוון שאני מרגישה שחלה עליי חובה להתייחס להמולת החג. לא תאמינו

מבוא דבר ראשון ברצוני לשטף אתכם בשמחתי. מצאתי מטען למחשב, יקר ושברירי כמו החיים עצמם, אבל אני שמחה במה שיש ומעריכה כל רגע שלנו ביחד. דבר שני, אני נמצאת כרגע במקום שנקרא BAGSU ואני הולכת להפתיעה אתכם כי היום חברים, אני רוצה להקדיש את מקום הכבוד הזה כדי לספר לכם על BAGSU CAKE. אני לא

רקע קודם כל יש לי חדשות ממש קשות. נשרף לי המטען של המחשב ואחד חדש ככל שלא ניסיתי להשיג, התרחק ממני יותר ויותר עד שויתרתי למרות שניסיתי ממש חזק. לא ביג דיל, רק שמעכשיו כל מלאכת הכתיבה תצריך השקעה מרובה יותר אבל אני לא מפחדת. קניתי עיפרון, מחק, מחדד ומחברת כי שום דבר בעולם לא

DIU הוא אי קטן במערב הודו, ממש במרכזה, בדיוק מתחת לרג’סטן המפורסמת. כשהגעתי לפה לפי LONELY PLANET היו בה 14 אלף ומשהו תושבים,  לפי מראה עיניי היו בה מיליון תיירים הודיים ולפי השמועה היו גם איפשהו 15 תיירים מערביים. המקום הזה מפורסם בזכות אלכוהול זול (ובדיוק בגלל זה הוא מושך אליו כמויות אדירות של תיירים הודיים)

אם במקומות אחרים בהודו עד עכשיו הספיקו לי שתי ארוחות ביום (ארוחת בוקר דשנה וארוחת ערב קלה) ב- HAMPI גם 3 ארוחות ביום לא מספיקות לי, אבל לא בגלל שמזג האוויר הלוהט מעורר אצלי תיאבון גדול, אלה בגלל שאני לא מפסיקה אפילו לא לרגע אחד במהלך היום להיות מסוקרנת נואשות ברמה הקולינארית. המסעדות של HAMPI

VATA CANAL הוא מקום מאוד גבוהה ויפה. נופים מרהיבים, עננים שתופסים פיקוד על הקיום והרים שיש לתפס עליהם ללא הפסקה. בלילה קר נורא לכן חייבים להכין עצים לאח, בכפר אין מקומות לאכול בהם לכן נוסעים לשוק וקונים מצרכים שמוצאים ומבשלים ממה שיש, רוב היום אין מים בברז לכן סוחבים מלמטה דליים עם מים לא יותר

רקע בזמן שבדרום הודו הטמפרטורות מאיימות לעבור את ה- 30, הלחות מגיעה כמעט ל-90 אחוז ואנשים מסתובבים כל היום דביקים כמו צפרדעים, אני יושבת בכפר קטן בשם VATA KANAL שנמצא אומנם בקצה כמעט הכי דרומי של תת יבשת הודו, אבל בגלל הגובה של 3000 מטר שוררות פה טמפרטורות שאילצו אותי להצטייד בסוודרים עבים וכפפות צמר.

למרות שבחרתי בדרך היקרה והקלה ביותר להגיעה לכאן ולמרות שהייתי צריכה לחצות את הודו רק לרוחבה ולא לאורכה, זה היה מסע מפרך של 24 שעות, שדות תעופה, המתנות ארוכות והרבה טיסות קצרות באמצע. מה לא עושים כדי להגשים את החלום לחגוג את יום ההולדת 30 בגן עדן? בתוך המבנה של שדה התעופה של PORT BLAIR