הבלוג של תמי והחבר'ה

או מיי גוד

עדכונים:

פוסטים: 107

החל ממרץ 2013

פוסט אישי, פרטי, שהחלטתי – בשבילי, הגיע הזמן כעת להפוך אותו לפומבי.

17/05/2013

מי שעקב אחרי בפוסטים הקודמים (בעיקר אלה נטולי המתכונים) בוודאי ראה או יותר נכון קרא בין השורות שמדובר כאן בבחורה עם חרדות. 

מהצד: אשת חייל כל יכולה, אמא למופת, בת זוג נהדרת, עובדת מוכשרת, תותחית במטבח ולא רעה גם בכתיבה. 

כל הכתוב לעיל אמנם ידוע, אבל התחושה הרווחת בחלק לא קטן של השבוע היא פחות, הרבה פחות, ממש פחות. המספר הזה שקטן יותר מ1, פחות. 

 

אז למה החלטתי לכתוב?

א. זה חלק מהתהליך, מבחינתי (לא שאלתי / נתבקשתי לכך מאף אסמכתא ׳מקצועית׳). 

ב. מה יש להתבייש? 

 

מה שבטוח זה שאם חושבים על כך שחיי כעת, שהם ב 300% תפוקה, נעשים תחת מסך עשן של חרדות, מתובלים קלות בדכאון – אני צופה לעצמי גדולות וגבורות ברגע שלא ידרש ממני 300% כדי להגיע ל 100% הנדרש (מבחינתי). 

 

מה ומי ומו וכניסה פרטנית לפרטים הקטנים לא תהיה כאן כי בואו לא נגזים. 

 

כבר ציינתי שאני פרפקציוניסטית. מה זה אומר?

בתור אמא:

אני אוהבת את ילדיי, בכל מאודי, כל אחד ואחד מהם. ביחד ולחוד. רוצה להיות איתם. רוצה לתת להם הכל. להכיל ולהכיל ולהכיל. עד שאני קורסת. 

 

בתור בת זוג:

אני אוהבת את בעלי, החצי השלם שלי. רוצה להיות איתו יותר, כמה שיותר. לפנק ולתת. להראות לו כמה שאני אוהבת אותו. מנסה ומנסה ומנסה ומנסה – וקורסת. 

 

בתור עובדת:

אוהבת את העבודה שלי. אוהבת את האנשים. ״חברים לעבודה״ שחלקם הרבה מעבר. 

אני משתדלת לענות ולעשות הכל בזמן ומהר. פחות מ 100% לא מספיק. אני משתדלת ומשתדלת ומשתדלת ומשתדלת – וקורסת. 

 

קריסה כזאת לא מתרחשת ביום אחד. זה מחלחל. 

תוצר של גנטיקה, הרגלים, נוחות, התעלמות, המנעות!, חוסר התמודדות שבסופו של דבר מתהפך ונהיה אובר התמודדות ועומס יתר. 

ואז החרדות מתגברות והמועקות הופכות לקשיי נשימה ומצב הרוח הופך מדוכדך והדכדוך מעמיק ומעמיק ומעמיק. 

בנקודה הזאת יש שתי אפשרויות: לוותר או להלחם. 

אז אני נלחמת.  

אני נלחמת. מטפלת ומטופלת. 

לאחרונה גם מדברת ומשתפת. כי אני לא אשמה. כי זו דרכי להתמודד. 

על הדרך מגלה שזה לא ביג דיל ושאני לא היחידה. 

 

פייסבוק -

שאנשים מאוד אוהבים לזלזל בו, פתח לי אפיק חדש ומשמעותי לתקשורת עם אנשים. כאלה שהכירו את שמי אבל לא ידעו שאני קיימת. 

 

הבלוג הזה -

שכתיבתו ברובה קולחת ובאה לי בקלות, כל כך לא מובנת מאליו עבורי. הכתיבה היא החלק הקל. התקשורת לאחר מכן היא המטלטלת, מרגשת, מדכדכת – הכל בו זמנית. 

 

למי שבכלל קרא והגיע עד כאן ותוהה ״למה לכל הרוחות היא מספרת את כל זה״ אני עונה:

כדי לשתף.

כי אולי יש עוד בנאדם או שניים שצריכים דחיפה קטנה כדי לקום על הרגליים ולעשות משהו עם החיים שלהם. 

ואם החפירה שלי כאן תעשה את זה - זה היה שווה

 

התמונה של הבלוג הפעם היא: אני. 

 

 

זאת אני. 

Take it or leave it

 

יש לכם צורך להגיב? לשאול?

תוכלו לעשות זאת כאן בבלוג, בפייסבוק, בהודעה פרטית או במייל [email protected]

 

מוקדש ללא מעט אנשים שדואגים בימים אלה להשאיר את הראש שלי מעל המים

עוד מהבלוג של תמי והחבר'ה

תצוגה מקדימה

מפי נורית גפן: "המראה העליבה אותי"

נורית גפן! אמא של, גרושתו של ובעיקר אישה מדהימה, מצחיקה ומרתקת בזכות עצמה, היא חברה שלי. איזה כיף לי! . בעודי מנסה לשכנע אותה לפתוח בלוג כאן בסלונה (תאמינו לי, יש לה מספיק סיפורים להחזיק בעצמה את האתר למשך תקופה לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עוגת גבינה דור שלישי

אני, הכי רחוק שהגעתי בעוגות גבינה זה ביסקויטים ופודינג, מ ק ס י מ ו ם  גבינה פירורים. כל עניין ההקצפות, הפרדות וקיפולים עדינים לא עושה לי את זה.   את עוגת הגבינה של אמא שלי (שתהיה בריאה עד 120. האמא), אני אוהבת.  מה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

על חרדות, דכאונות ושאר ירקות

מי שעקב אחרי בפוסטים הקודמים (בעיקר אלה נטולי המתכונים) בוודאי ראה או יותר נכון קרא בין השורות שמדובר כאן בבחורה עם חרדות.  מהצד: אשת חייל כל יכולה, אמא למופת, בת זוג נהדרת, עובדת מוכשרת, תותחית במטבח ולא רעה גם בכתיבה.  כל...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה