הבלוג של תמי והחבר'ה

או מיי גוד

עדכונים:

פוסטים: 106

החל ממרץ 2013

אם מישהו אחד עם כאב, יקרא במקרה את הסיפור שלי (שלא לומר טלנובלה/דרמה יומית/סדרת מתח בהמשכים) וכתוצאה מכך יגיע לפתרון ולהקלה, אני את שלי עשיתי. זכיתי. ואני כאן כדי לספר.

25/08/2017

בשבוע לפני כתיבת שורות אלה רציתי רק דבר אחד: שיפסיק לכאוב לי. אחרי שלושה שבועות מהגהנום של כאבים מתגברים מתגברים ואז עוד קצת מתגברים.

‏כאבים שלוקחים את שלוש הלידות שעברתי,  הראשונה בלי אפידורל, ומכניסים אותן בכיס הקטן. כי צירים באים בגלים שכוללים הפוגה. כאב עצבי הוא 24/7. בכל מצב ובכל תנוחה.

זה התחיל מאי נוחות בגב. כזאת שמגיעה אחרי היסטוריה של בלט. מהסיפור ההוא כבר השתקמתי (כאן).

בגלל שהייתי בסרט הזה לפני שנתיים (או לפחות בקדימון שלו), עשיתי עכשיו כל מה שאני יכולה כדי להסיק את המסקנות הנכונות.

אז יש היסטוריה של בלט ששוקם באמצעות ספורט, שחיה, חיזוקים ובאופן כללי תחזוקה עצמית פיזית ונפשית.

החודשים האחרונים היו עמוסים וידעתי ששמתי את עצמי במקום האחרון של התיעדוף. אז ״מגיע לי״.

לקחתי את עצמי בידיים והקפדתי לשחות. לרוץ. להתאמן.

והכאב המציק בגב? נשאר בשלו וסירב לעבור.

ליתר דיוק הוא דווקא כן עבר, אל הרגל. אז לא רק הגב בחגיגה אלא גם הירך ואז לאורך הרגל עד הקרסול.

מכירים את עננת האבק שיש כשמוחאים כפיים אחרי ששמים טלק/אבקת סוכר? (כל אחד ועולמו האסוציאטיבי). ככה חשבתי שיקרה לעצמות שלי או לקרסול כולו. ולרגל.

הכאב התגבר והתגבר והתגבר. תור לכירופרקט ועוד אחד ועוד אחד. עוד קצת עומס רגשי ויומיומי תעסוקתי נלווה ונשברתי.

לקחתי ימי מחלה. הלכתי לרופאת המשפחה והתחלתי ישר מהטופ (מסקנות מהבלט לפני שנתיים, זוכרים?) ארקוקסיה ומנוחה.

יום ועוד יומיים ועוד שלושה וחמישה.

אוגוסט, חופש, נגמרות הקייטנות.

משמורת, סופ״ש שלי ועוד יום.

ואני? רק רוצה לשרוד.

הולכת עם הילדים, לוקחת לחברים, מחזירה.

הולכים לבריכה, משחקים בגינה.

עוד סלפי מחוייך של כולם איתי במיטה.

סלפי מחויך מכאב

והכאב? ממשיך כרגיל.

ארקוקסיה, פרקסינדול, זריקת וולטרן.

קורטיזון, פרקוסט, טרגין, אטופן (או משהו כזה).

מנסה לעבוד. רק שעה מהבית.

רק עשר דקות ודי.

תכתובות עם חברים וחברות ואחת במיוחד.

גם עם אמא ואבא ואח.

מה שלומך? איך את?

כואב. כואב. עדיין כואב. קצת כואב. קצת יותר.

כואב כואב כואב כואב כואב כואב.

בודקת עם עצמי כל יום מחדש אם מספיק כואב לי באמת או שאני סתם מפונקת (רמז: לא מפונקת. כואב רצח).

תור לאורטופד אבל לא מספיק מוקדם. ואם דחוף אז לא תהיי משוייכת. אז ממתינה עם אצבע על הריפרש שיתפנה תור. התפנה.

וכואב.

ואז רופא מומחה. אבל הוא בדיוק בדרך לחופשה.

אוגוסט, זוכרים?

עוד שיחה עם חברה.

״מצליחה ללכת על העקבים?״

יופי. לא נורא.

מה לעשות בינתיים? הכל. העיקר שיעזור.

כוסות רוח. למת. למדתי על בשרי את הביטוי. כי זה היה כואב למות.

ואז טיפול אנרגטי בכאב. והיה נעים תוך כדי. אבל אז כואב כואב כואב.

ואז אורטופד. תלכי לרוץ אומר זה יעזור אז כמו שאומרים “אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות”.

את לא יכולה ללכת? רוצי.  רצתי חמישה קילומטר.

עזר? לא. כאב? כן!

זה בטח שריר תפוס מההליכה העקומה בגלל הגב.

מה עושים? משחררים. עזר? לא.

נלך לשחות? כן. אבל בלי הקטע של ללכת. אז על הקטנוע.

שחיתי. חזרתי.

ערב. כאב. טרם איכילוב על הדרך בקטנוע. זריקה. שתיים. המלצה ל MRI.

בוקר. רופאה.

כדורים, זריקה, מרפאת כאב. כאב. כואב. כואב.

הגעתי הביתה ושלחתי הודעה לחברה אהובה שהיא נשמה טובה כי כזאת היא.

pain

כואב לי ואני לבד ואני לא יכולה יותר ‏.

שיחת טלפון והרבה מזל ונשים טובות בצד השני, ואנחנו בדרך למרפאה. הרופא חזר מחו״ל. היום!

הגענו לרופא. מרפאה עמוסה. כולם כאן עם כאב. אף אחד לא פה כי משעמם לו.

אבל למה כולם יושבים יפה על הכסא ורק אני נשכבת על הרצפה? פתחו לכבודי חדר המתנה. ומיטה.

וקחי איזה טופי כי את כולך לבנה.

ואז חיכינו וחיכינו וחיכינו.

יש mri? לא. אבל דווקא כתבו לי במוקד שכדאי. יש הפניה? לא. פקס וטלפון ועוד שיחה ואני על הרצפה.

נכנסות לרופא. הוא יושב. החברה יושבת. אני על חצי צד עם רגל ישרה.

קצת צחוקים והתבדחויות של כולם לשבור את הקרח.

״תנסי ללכת על העקבים״.

אין מצב. אפילו לא צעד. לא עקב ולא אגודל. נאדה.

הוא כבר לא מחייך. מחר שישי ויום מנוחה. אבל אולי יצטרך לנתח.

עכשיו גם היא כבר רצינית ולבנה.

ואני? מחייכת. כי כואב לי ואם משם תבוא ישועתי אז לכו על זה. כי אני לא יכולה.

 חייבת mri היום. אני אסע במונית – עוד חשבתי. יש טרמפ? לא הסתדר? הכל לטובה.

יוצאות מהמרפאה. אני כבר בוכה. נתלית על הגדר ולא יכולה לזוז. נכנסת לרכב – צורחת.

חברה, אוטו, כסא גלגלים, מחלקה.

כולם יושבים יפה על הכסא. ואני? אני רק אשכב לי כאן על הרצפה, בפינה, בכניסה למחלקה. שעה.

ואז אשת צוות אחת חביבה ועוד כמה אחריה ושוב שודרגתי לאיזו מיטה.

ואז מיון וזריקה ומיטה. למי שנשאר במתח: הזריקה לא עזרה.

לילה, mri, עוד נסיעה קטנה. דיסק. בית. מקלחת קצרה.

נגררת כמו שק תפוחי אדמה למיטה.

 pain2

שש בבוקר. טלפון מהרופא. ניתוח. היום.

ביטוח? יש? אין? איפה?

לא מאיימים על קשב עם בירוקרטיה. בטח ובטח לא על קשב שכואב לה.

אחת וחצי ניתוח. אני מהמיטה לא קמה. אחרי גיחה קלה (עאלק) לשירותים בבוקר שהשאירה אותי עם רצון לשכב שוב על הרצפה, אני מכאן לא קמה!

 

חבר וחברה כאן איתי במקביל עם אמא ואבא ואח בסיומה של החופשה ובצד השני הביטוח הזה וביטוח אחר ועוד חברה.

ושיחה מהעבודה ומה נשמע. ניתוח. זה מה שנשמע.

 

ומה יהיה עם הילדים? סופ״ש שלי במשמורת. בייביסיטר משוריינת? מאיפה תבוא הישועה??

אני אסתדר לבד! לא צריכה אותו! בעיה שלי!

אבל מה? כואב נורא. והילדים.

והוא? לא נשארה לי מילה רעה. יצא גדול ואדיב כמו תמיד.

״תהיי בריאה״.

 

חזרתי לענייני, שוב התקשרתי למד״א והזמנתי לעצמי אמבולנס כאילו מדובר כאן במונית ספיישל.

 ועוד תכתובת והייאוש והכאב והכאב. אוי, הכאב.

תרדימו אותי, רק שלא אצטרך לקום.

אין ברירה. קמה אל כסא הגלגלים עד למעלית ואז לאלונקה.

הסתבכות קלה במציאת הכניסה ואני במחלקה!

 

אני את שלי עשיתי. ואני מכאן לא קמה! רוצים ממני משהו? תעבירו אותי.

 והחברה? הולכת ובאה והולכת ובאה. נשמה טובה.

 ובמקביל מתנהל לו חמ”ל חוצה יבשות וערים, של חברים והורים וגיסות ודודים.

עוד ביקור ועוד אחות ורופא והמרדים והמנתח ויאללה, לחדר הניתוח.

״רק תעברי כאן למיטה״ הם אמרו.

״אין מצב. אני לא זזה!״ עניתי בחזרה.

זריקה קטנה ואני כבר רדומה.

מכאן זה רק סיפורים.

לי לא כאב. לא הייתי מתוחה ולא דאגתי.

friends

ליבי, בדיעבד, עם החברות והחברים והמשפחה שכססו ציפורניים מול הצג הממוחשב שבישר שוב ושוב ועדיין ״בחדר ניתוח״.

והחברה של החברה (שעכשיו גם בשבילי היא חברה), שבאה וליוותה וייעצה.

שעתיים וחצי. אני בחוץ.

היה קשה, כך העיד הרופא.

היה מורכב, מתואר בדו״ח המרפאה.

היה גם מסוכן.

והנני כאן.

לא רק חיה. גם נושמת.

עומדת על שתי רגליים.

אסירת תודה.

sunset

את הלילה כבר העברתי בבית של החברה. השגחה מלאה. ועוד כמה ימים עד שההורים חזרו ואולי קצת התאוששו מהחופשה (שנהרסה).

שונעתי אליהם למנוחה. לא רגילה לנוח. אבל אלמד. חובה.

מה יש עוד לומר?

 בחיים צריך כמה דברים:

כסף, מזל, קשרים.

קודם כל בריאות.

ואי אפשר בלי חברים. אמיתיים.

והורים.

ומשפחה.

ואהבה.

זכיתי. ואני כאן כדי לספר.

alive

הרופא המאבחן והמנתח: ד”ר שלמה דוידוביץ’

תודה ענקית על שהגעתי אליך בזמן ובמקום הנכון (וברגע האחרון).

תודה סימונה ומלי. לא הייתי קלה מול הבירוקרטיה. בזכות ההנחיות שלכן – היתה הצלחה.

דוקטור דוידוביץ’ – ידי זהב!

אחרי הניתוח שאלו איך לא כואב לי?

איך יכאב? כיסיתי את כל מכסת הכאב שלי ב-3 השבועות הנוראיים שקדמו לניתוח.

תודה לך. לכם.

תודה

עוד מהבלוג של תמי והחבר'ה

תצוגה מקדימה

מפי נורית גפן: "המראה העליבה אותי"

נורית גפן! אמא של, גרושתו של ובעיקר אישה מדהימה, מצחיקה ומרתקת בזכות עצמה, היא חברה שלי. איזה כיף לי! . בעודי מנסה לשכנע אותה לפתוח בלוג כאן בסלונה (תאמינו לי, יש לה מספיק סיפורים להחזיק בעצמה את האתר למשך תקופה לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עוגת גבינה דור שלישי

אני, הכי רחוק שהגעתי בעוגות גבינה זה ביסקויטים ופודינג, מ ק ס י מ ו ם  גבינה פירורים. כל עניין ההקצפות, הפרדות וקיפולים עדינים לא עושה לי את זה.   את עוגת הגבינה של אמא שלי (שתהיה בריאה עד 120. האמא), אני אוהבת.  מה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

על חרדות, דכאונות ושאר ירקות

מי שעקב אחרי בפוסטים הקודמים (בעיקר אלה נטולי המתכונים) בוודאי ראה או יותר נכון קרא בין השורות שמדובר כאן בבחורה עם חרדות.  מהצד: אשת חייל כל יכולה, אמא למופת, בת זוג נהדרת, עובדת מוכשרת, תותחית במטבח ולא רעה גם בכתיבה.  כל...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה